30.8.2011

מעט מוסיקה למעט אנשים


לפעמים כתיבה של ביקורת מוסיקה יכולה להיות הרבה יותר קשה מכתיבת מביקורת קולנוע. מוזיקה מתקשרת ליותר מדי אספקטים מופשטים ואישיים, שגם הם תלויי מקום ואווירה, מה שמקשה לפעמים על בחירת המילים הנכונות כדי לתאר אלבום או להסביר מה טוב בו.  זהו לא אירוע חד פעמי מנותק מהמציאות כמו סרט קולנוע, אתה מקשיב לאלבום (או שיר) מסוים כי זה מה שמתאים לך באותו הרגע, אתה ממשיך לשמוע אותו כי הוא מצליח לדגדג משהו אצלך בפנים, שהיה זקוק לדגדוג (נכון, גם חווית הצפיה בסרט היא אישית, אבל היא נסמכת על עולם סגור הרמטית, מה שהופך אותו להרבה יותר קל לניתוח).


ובאמת שתמיד היה קשה לי לנסח את הביקורות מוזיקה שלי. קטלוגים לז'אנרים או ציון היבטים טכניים מפספסים בעיניי את הפן האישי הרגשי שמאחורי המוזיקה. אולי בגלל זה התקופה הזאת היא כל כך מרגשת. כבר שנים שהאלבומים הטובים הם אלה ששוברים את ההגדרות המוכרות של הז'אנרים, אלה שמערבבים הכל כדי ליצור משהו חדש. כל אלבום הוא טוב כי הוא היחיד שנשמע ככה, ושום הסבר לא יתקרב באמת לחוויה של לשמוע אותו. ושום הגדרה לא באמת תרמוז אם תאהב את זה או לא. אולי גם ביקורות המוזיקה חייבות לעבור שינוי מסוים. אולי צריך למצוא דרך אחרת להתייחס למוזיקה חדשה.

בתקופה האחרונה באמת שיש שטף מהמם של מוזיקה חדשה, בעיקר מאומנים חדשים ולא מוכרים. שטף שיצר הצטברות כמעט בלתי אפשרית של התרגשות. הפוסט הזה נובע ממין רצון להוציא את ההתרגשות הזאת החוצה. אבל באמת שלא ברור לי כרגע כיצד לעשות את זה. כי באמת שלפעמים אני ממש לא טוב בכתיבת ביקורות מוסיקה. הדרך הקלה ביותר תהיה, אם כן, להימנע מזה, ופשוט לתאר את התחושות והמחשבות שהאלבומים האלה מעלים. אלה כמה מהאלבומים שנגעו בי בזמן האחרון, כל אחד מסיבות שונות, כל אחד למצב רוח אחר. הסיבה שאני כותב עליהם ולא על אלבומים אחרים, היא פשוטה – זה מה שאני שומע כרגע, זה מה שמלווה אותי בימים האחרונים, וזה מה שאני צריך להוציא מהמערכת שלי החוצה.


The Weeknd – House of Balloons

בשיחה אפופת עשן עם איתמר, דיברנו על  מגמה ברורה בשנים האחרונות בעולם המוסיקה לקחת סגנונות ישנים, שנחשבו פעם לטראש פופי, לקיטש, ופשוט מעצם הגזור והדבק להפוך אותם למוזיקת איכות עכשווית. הפסטיש הזה, בנוסף לכך שהוא גורם לך לתהות לגבי הנצחיות של הרגעים הקטנים האלה שנקראים מוסיקה, גם אחראי לכמה מהשירים הטובים ביותר של השנים האחרונות.

ברקע שמענו את דה וויקנד, מעין גרסה אפלה לr&b- של שנות ה-90. הבעיה היא, שכיום, מוסיקה שחורה היא חלק בלתי נפרד ממסויקת הפופ. ההקשר המיידי הזה הוא שגרם לאיתמר לטעון שהוא לא מצליח להתחבר. שהפסטיש במקרה הזה הוא מוקדם מדי. שלא עבר עדיין מספיק זמן כדי שהוא יוכל להתנתק מההקשר התרבותי המיידי שמתקשר לסגנון הזה. זה נשמע לו יותר מדי כמו ג'סטין טימברלייק מנסה להיות מיני ואפל. שיש צורך בעוד כמה שנים, כדי שסגנון האר אנד בי הצ'יזי, שאימצו הכוכבים בשקל של היום, יוכל שוב לקבל יחס רציני.
אני לא הסכמתי איתו.

Trust me girl, you wanna be high for this

קראתי איפשהו, שהדרך הכי טובה לתאר את המוסיקה של דה וויקנד, היא שילוב בין R.Kelly   לפורטיסהד. האמת שאני לא מצליח לחשוב על הגדרה מדויקת יותר.

זהו אלבום מבריק כמו שהוא מטריד. דה וויקנד מורידים את האר אנד בי בחזרה אל המחתרת, בחזרה אל המועדונים האפלוליים והמעושנים. הם לוקחים את הסגנון הזה ומפרקים אותו לחתיכות רק כדי ליצור משהו חדש. משהו שיחזיר לז'אנר הזה את הכבוד האבוד שלו. נעזרים בהפקה מלוכלכת ואפלה, קצב איטי ומהפנט וטקסטים סליזיים על גבול החולניים, הם יצרו אלבום שאי אפשר שלא להיכנע לאווירה ההדוניסטית שלו. אלבום שממכר בדיוק כמו העולם שהוא מתאר. אלבום שמורכב משירים ארוכים ואווירתיים שמתפתחים ומתפתחים. שירים שמתארים עולם של הרס עצמי , באמצעות מין, סמים או שילוב של שניהם. כל זה לא בא להציג את האלבום הזה כריקני או פשטני. לא, ההפך הוא הנכון. האלבום הזה הוא יצירה אחידה ומכשפת, שמתחת לפני השטח מתגלה כעמוקה ורגישה בצורה לא רגילה לסגנון הזה. השילוב הזה הוא שהופך את האלבום הזה לאבן דרך בהתפתחות המוסיקה השחורה.


Bring the drugs baby, I can bring the pain

כמה מאיתנו אמרו כבר שהצעירים היום מתבגרים הרבה יותר מהר ממה שזה לקח לנו? כמה מאיתנו ראינו נערים ונערות בגילאי 12-13, מתנהגים כמו שלא ידענו שאפשר אפילו, עוד בגיל 16? אולי אותו הדבר קורה עם הגלים בעולם המוזיקה. אולי כבר לא דרושה קפיצה של דור שלם על מנת להתנתק מההקשר התרבותי שיש לסגנון מסוים. אולי בעצם אורך הדורות כבר התקצר לגמרי, או בעצם היטשטש עד כדי איבוד משמעות של ממש. וכל מה שנשאר הוא תערובת של דברים, מתוכה אנחנו פשוט צריכים לבחור את מה שבא לנו?
כל זה בעצם לא משנה כרגע. אלה סתם מחשבות של אמצע הלילה....







Burst Apart-  The Antlers

אף פעם לא שמעתי משהו כל כך יפה, כל כך עצוב, כל כך כנה, כל כך מרומם, כל כך מדכא, כל כך מעודד, כל כך עמוק וכל כך אווירתי כמו האלבום הזה. פשוט שילוב בלתי אפשרי שהופך אותו ליצירה מבריקה.

Every night my teeth are falling out

האלבום הזה מלא בשירים יפים עד כדי כאב, שגם אם עוסקים בעולמה הפנימי של נפש מלאת ייסורים ובלבול, מצליחים איכשהו להיות מרוממים ואפילו מנחמים. אם אלבומם הקודם היה כבד, מטיש ועמוס, יש כאן מין שינוי כיוון. העצבות שמחה יותר, עדינה יותר. זהו הרוגע שאחרי ההתגברות על המשבר הנפשי. זהו הנסיון לאסוף את כל הרסיסים (ואכן אלבומם הקודם הרגיש כמו התנפצות לרסיסים) ולבנות מהם משהו חדש ויציב.

האלבום הזה נגיש הרבה יותר. באופן מסוים הוא ההפך הגמור ממנו. הוא מציג את ההתפתחות של ההרכב הזה ואת התהליך הנפשי שעבר על פיטר סילברמן, הבחור הרגיש שעומד בראש ההרכב. ההפקה נקיה יותר, השירים "סטנדרטיים" יותר, כל האלבום מרגיש מפוקס יותר, עדין יותר ומלודי.  יש בו אווירה משונה של עצבות אופטימית. כבר אין את תחושת ההידרדרות לאבדון ששלטה באלבומם הקודם,  במקומה יש הרבה מודעות עצמית וכנות והרבה יותר שלווה. (יחסי, הכל יחסי. כמה אנשים כבר אמרו לי שהאלבום הזה מדכא מדי בשבילם).

We should shut the window we both left open now

זהו אלבום עדין ומחלחל, עצוב ומקסים. זהו עולמו הפנימי המוזר והעצוב של פיטר סילברמן, שנשפך החוצה בשירה עדינה על על פחד וכאב, בדידות ותקווה. זהו אולי לא אלבום שמח, אך הוא מלא תקווה.

You want to climb up the stairs
I want to push you back down
But I let you inside
So you can push me around

תהליך ההתגברות וההחלמה הזה מגיע לשלמותו בשיר הסיום הקורע לב putting the dog to sleep. הכנות והמודעות העצמית מתנקזים כאן לשיר שכולו זעקה. זעקה נקייה מכל מורכבות מילולית, שמאפיינת את שאר האלבום. כאילו שהזמן לדימויים מורכבים ומטאפורות חמקמקות כבר עבר. זעקה שכאילו פורצת מעומק נשמתו. טהורה. בסיסית. וככזאת היא גם חושפת את הפחד הבסיסי ביותר שלו – הפחד להישאר לבד.

והכל נאמר בכזאת פשטות שזה שובר את הלב.







Shabazz Palaces – Black Up

נראה שהמוזיקה השחורה מתחילה להחזיר לעצמה את הכבוד העצמי האבוד שלה. Shabazz palaces הוא עוד הרכב חדש, שמגיע כמעט משום מקום, ומשנה לגמרי את כל חוקי המשחק.

Thou shall bask in the light of my home screen

בסופו של דבר זהו אלבום היפ הופ. אך זהו לא ההיפ הופ הצפוי והטחון שאיבד כבר את הקסם והיצירתיות שלו, אלא היפ הופ אלטרנטיבי עם נגיעות הפקתיות עכשוויות מדויקות. זהו אלבום אווירה וכל שיר ושיר הם מדרגות בדרך לשם. השירים כאן ארוכים ומתפתחים, כמעט נעדרי פזמונים. כל שיר מחובר לקודם ולהבא שאחריו. הביטים לא צפויים. הכתיבה של השירים מאוד פיוטית ומתקרבת יותר לספוקן וורד, מה שמקשה לפעמים על הבנה של ממש את המילים, ומשאיר אותך בעיקר עם התחושה המוזרה שהטקסטים האלה משרים עליך. אפילו השירים המקפיצים כאן נעים בקצב מסומם של חדרים חצי מוארים מלאי עשן שנצמד לתקרה. גם הניים באשינג הטיפוסי, המתבקש כל כך מהז'אנר, מוגש כאן בצורה מאופקת ומתחכמת בהרבה.

כמעט בלתי אפשרי לבחור שיר אחד טוב מהאלבום הזה. זהו לא אלבום של שירים. כנראה שלא ייצא לי להשים שיר מתוכו ככה סתם פתאום. לא, זה אלבום שצריך לשמוע ברצף. אולי אפילו כמה פעמים רצוף. זהו אלבום שלוקח זמן להתרגל אליו. שלוקח זמן להיכנס לאווירה שלו. אבל ברגע שזה קורה – מאוד קשה לצאת בחזרה.

Clear some space out
So we can space out

למרות ההפקה העמוסה הכל נשמע איכשהו לא מתאמץ. תדמיינו ילד כלאיים מוזר בין אאוטקסט, פליינג לוטוס ומאסיב אטאק המאוחרים, עם נגיעות קטנות של הפקה רדופת רוחות רפאים בסגנון burial. רוחות הרפאים האורבניות האלה, שקולן נשמע כמו מתוך בניין נטוש, בולטות במיוחד בשיר A Echo From The Hosts That Profess In Infinitum. שיר מוזר וסוחט, שבגלל ההפקה הגאונית, מצליח להיות בו זמנית  גם שיר על החיים בשכונה וגם על משבר אישיות.

זהו אולי אלבום ההיפ השלם ביותר ששמעתי מזה זמן רב. איפוק הוא כנראה הסיבה העיקרית לכך – איפוק שמראה על אינטלגנציה ותחכום- והוא הסיבה שהאלבומים של קנייה ווסט לא נשארים אצלי בפלייליסט יותר מדי זמן. הסיבה שהוא לא הצליח ליצור עדיין אלבום שטוב כולו מההתחלה ועד הסוף.







Cults - Cults

אלבום רוק פופ נוסטלגי ורומנטי, מוזר וממכר, מקפיץ ועצוב. עם השפעות ברורות של שירי פופ מהפיפטיז והסקסטיז, כמו גם מלהקות מוטאון  והסופרימס. אך ההרכב הזה מצליח להתעלות מעל סך ההשפעות שלו ולהמציא את הצליל הישן הזה מחדש, להתאים אותו לדור הנוכחי. כנראה שגם לאוהבי האינדי יש זכות לקיטש משלהם.

Please don't leave me lonely tell me all the ways to make myself right in your eyes

הדבר הראשון שתפס אותי היה הקולות שלהם. משלימים אחד את השני, עדינים ולא מתאמצים.  הניגוד בין ההגשה הזאת לבין המנגינות המתקתקות וההפקה והאווירתית הוא שתופס אותך ולא מרפה. השירה מוגשת בקולות רפים ומלנכוליים. כמעט לא מצליחה להתמודד עם הקצב המהיר של השירים. הטקסטים מתארים עולמות מוזרים ומעוותים. מצליחים להיות בו זמנית גם פשטניים וגם מעורפלים. יש משהו כמעט אגדתי בסיפורים האלה. הם תמיד עצובים ולפעמים אפילו מטרידים. יש משהו ממכר במתיקות העצובה הזאת, בשילוב שבין העצבות של המילים לבין התמימות של הצלילים שעוטפים אותן. יש בגרות בשילוב הזה. זה מעבר לגימיק. זהו קולה של הלהקה הזאת, וזהו קול מקסים.

I really want to go out
I really want to go outside and stop to see your day
You really want to hole up
You really want to stay inside and sleep the light away



קיטש איכותי וממכר, אך עמוק בצורה מפתיעה. את רוב השירים אפשר לתאר בהכללה כשירי פרידה. אך לא בהכרח פרידה עצובה וכואבת. אלא יותר נוסטלגית. כאילו שהלבד שאחרי הפרידה הוא דווקא מקום טוב להיות בו. מקום שממנו אפשר להסתכל אחורה בנוסטלגיה עצובה.

יש משהו מוזר בכל התערובת הזאת. זוהי נוסטלגיה תוך כדי ההתרחשות. מין מבט מלנכולי שמנסה להסתכל על הכל כאילו בדיעבד. כמו סרט נעורים אווירתוי שמתרפק על העבר תוך כדי התקדמותו.

עם כל ההקשרים האישיים שלי בצד, זהו אלבום שכל שיר בו יוצר עולם מוזר ומפתה. וביחד כולם יוצרים אלבום אווירתי שמצליח להיות מקפיץ ונוגה בו זמנית. וזהו חתיכת הישג.






Timber Timbre – Creep on Creepin' on

עוד אלבום שעיקרו אווירה וכזה שעדיף לשמוע ברצף, כיצירה אחת. אלבום לשעות המאוחרות של הלילה. אלבום ששומעים לבד. שירה עצובה על מערכות יחסים ובדידות.

Every heart is a lonesome hunter

פולק בלוז אפלולי, עם פסנתרים ישנים (לפחות כך הם נשמעים) וכינורות מכשפים, בתוספת קריצות לפופ ישן בסגנון האנימלס או מודי בלוז. הפקה שמוסיפה אווירה מלוכלכת ואפלה, כמעט רדופת רוחות, כנאמנה לשמו של האלבום. וקולו של טיילור קירק והטקסטים הליריים של...

יש משהו מוזר בצליל של ההרכב הזה. משהו מאוד חולמני ואפלולי, כמעט מיסטי. יש מין מתח בשירים שלהם - שירים של ייאוש, שירים של רומנטיקה מעוותת ומטרידה. שירה ציורית ומורכבת באופן לא רגיל, כמו גרסה אפלה יותר של לאונרד כהן הצעיר.

אם כבר מדברים על האסוציאציות שהוא יוצר אצלי אז... ברגעים מסוימים הוא הזכיר לי את murder ballads של ניק קייב, רק שקולו של קירק הוא הרבה פחות עוצמתי וכמעט מרחף, מנותק, נשמע כמו מרחוק. ברגעים אחרים הוא הזכיר לי את הפרויקט האפלולי ההוא dark night of the soul. אך אם  כל זה גורם לאלבום הזה להישמע כבד, אז ההפך הוא הנכון- זהו דווקא אלבום מאוד מעודד בדרכו העדינה. מאוד מנחם.

I am a zombie coming slow to your bed

למרות  שאפשר להתחבר לאווירה האפלולית של האלבום גם בלי להתעמק בטקסטים העצובים של קירק, ברגעים מסוימים באלבום פשוט אין ברירה. אם רוב השירים הם סיפוריים ונעדרי פזמונים של ממש, השורות הבודדות שהוא כן דואג לחזור עליהן  יכולות להעביר צמרמורת במורד הגב שלך.

הרגעים הישירים האלה, רגעים של כנות לא נעימה כמעט, הם בודדים באלבום. בהתחלה חשבתי שחבל, שאם היו יותר כאלה אז היה הרבה יותר קל להתחבר, שכן השפה המיסטית לירית שלו יכולה להקשות על המאזין להתמסר באמת ליצירה. אך אחרי עוד ועוד האזנות שמתי לב שאני מצפה לרגעים האלה, כמעט במתח מסוים. שבגלל המיעוט שלהם, הם הופכים לעוד יותר כואבים. ובאופן מסוים הם לב לבו של האלבום.






The Vaccines – What did you Expect from the Vaccines?

כמו כולם גם אני התייחסתי בספקנות ללהקה מלאת ההייפ הזאת, שנשמעה לי יותר מדי מלוטשת בשביל להיות להקה מסקרנת שיש לה משהו חדש להגיד. ואולי באמת אין להם, כפי שמרמז שמו המתחכם של האלבום....

I'm nobody, I'm not done

מוזר אבל כשבאים לדבר על הלהקה הזאת, דואגים קודם כל לציין את החסרונות שלה. מרוב שהם מגניבים, זה לא מגניב לאהוב אותם. ואולי זאת הסיבה שלא תשמעו הרבה אנשים משבחים אותם. התגובה תהיה תמיד – "כן, הם בסדר... אבל...". אבל האלבום מרגיש מופק ומלוטש מדי... אבל הוא לא מרגיש כנה מספיק... לא כזה שבא מההכרח ליצור.... אבל הוא חסר את הרצינות התהומית והדיכאון הקיומי המתבקש מלהקת רוק בריטית צעירה...

ברור שאם היה ללהקה הזאת את המרכיבים החסרים האלה, היא יכלה הלגיע לגבהים באמת מרשימים (ואולי זה עוד יקרה), אך אם נתמקד שניה ביתרונות-  אי אפשר שלא להסכים שכל שיר כאן הוא קצר, מהודק וקולע, במסורת הרוק הבריטי סטייל הראמונז (לפחות בגרסת ההמנונים), ואפילו ממכר. כל שיר שתשים מהאלבום הזה יש בו מספיק רוק אווירתי ומקפיץ שאחד כמוני יכול לבקש. האלבום הזה הוא כמו פילר מושלם לאותם הרגעים שפשוט בא לך לשמוע משהו כיפי שלא יכביד רגשית או יכריח אותך להאזין ממש.

נכון, אין כאן שום דבר מהפכני או חדש, אבל גם הרגיל מבוצע כאן כל כך טוב ובכישרון כל כך מרשים, שקשה מאוד להתנער מזה. ואולי, בתקופה שבה כל אלבום צריך להיות מורכב ומרובד כדי להרוויח תשומת לב של המבקרים, דווקא מרענן לשמוע משהו פשוט ו"סטנדרטי" - שירי מערכות יחסים בנאליים, המטופלים בנימה הומוריסטית ואירונית מודעת לעצמה, מוגשים בחן אפלולי (בעיקר בגלל קולו המרשים של הסולן).

בסיכומו של דבר, עם כל הביקורת שיש לי כלפי האלבום הזה ועם כל ההתנשאות שלי, אני מודה שאיכשהו אני לא יכול להפסיק לשמוע אותו.









12.8.2011

הקיץ האחרון



they were trying to find clues to all the mysteries and mistakes god has made""
Nasia              

נאסיה היא נערה שחורה כבת 13 בעיירה קטנה בדרום ארה"ב. הווייס אובר החולמני שלה הוא שילווה את הסרט. היא נערה בוגרת לגילה, או לפחות כך היא רואה את עצמה, וכבר בתחילת הסרט היא נפרדת מבאדי בגלל שבעיניה הוא לא מספיק בוגר. באדי הוא דווקא נער די דעתן, שמצליח לבטא לאורך הסרט רגשות ומחשבות שמבוגרים רבים אינם מודעים להם אפילו. אך נאסיה בוחרת בג'ורג' להיות הגבר שלה. ג'ורג' הוא ילד שקט וחולמני עם משיכה לחיות. היא קוראת לו ג'ורג' וושינגטון כי היא חושבת שהוא נועד לגדולה. בדרך כלל ג'ורג' ובאדי מסתובבים ביחד עם וורנון וסוניה בין ההריסות הנטושות שמציעה להם העיירה שלהם. כמובן שיש גם מבוגרים בסביבה, אבל הם רק דמויות המשנה ונראה שאינם יודעים יותר מהילדים.
קיץ. אך זהו לא סתם קיץ. זהו הקיץ שאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה. מערכות היחסים יהיו מסובכות יותר, ההחלטות קשות יותר, והזמן יראה כמהיר פי כמה. זהו הקיץ שבו ההתבגרות מתחילה להראות את סימניה, אך טרם חושפת את כל צורתה המדכאת. הקיץ שבו אתה מתחיל לגלות את העולם וכבר נראה לך שאתה מתחיל להבין הכל, אך בעצם עדיין נהנה מחוסר הידע שלך. אך תשכחו מאותם סרטי הנעורים הלבנים שהונדסו לתוך תסריט מאולץ ולא אמין של התבגרות+הרפתקה+התמודדות עם פחדים=פיל גוד. ברובו ג'ורג' וושינגטון הוא מבט מדיטטיבי ומהורהר על ילדות והתבגרות של ילדים רגישים ומלאי דמיון באזור עני.
ובאמת ש-  George Washingtonהוא כמו אנטיתזה מושלמת לאותם הסרטים הלבנים והלא אמינים משנות השמונים. קשה מאוד לבחור מילים כדי לתאר את הסרט הזה. שכן כוחו הוא בדימויים. אפשר רק להגיד שהוא עוסק בילדים האלה ובלמידתם את העולם ואת עצמם. זהו אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי אי פעם. היופי הזה נובע מהדמויות המקסימות שהמפגש איתן מרגיש טבעי ואמין בצורה יוצאת דופן, ומהצילום העדין והמרגש. יש משהו מאוד פשוט בסרט הזה, משהו מאוד ריאליסטי ואמין, אך בו זמנית יש בו גם משהו מאוד מורכב וסימבולי.

[Rico] It's a nice town.
I mean, it's like any other place, I guess.
It got its good parts,
and then on the other side of the coin,
there are the bad parts too.
It's just really too bad you can't see the stars on account of all the smoke.

[Buddy] Man, you know what? My room ain't got no windows anyway


התאהבתי בו איך שהוא התחיל. סיקווינס הפתיחה הלירי ואווירת החלום השוררת בחציו הראשון הזכירו לי ממש את סרטיו של טרנס מאליק (אולי המחמאה הטובה ביותר שאפשר לתת לבמאי), ובעיקר את ימים ברקיע (אולי כי גם הוא מתחיל בצילומים של רכבות ובוויס אובר מוזר של ילדה קטנה). כמו אותו הסרט, גם ג'ורג' וושינגטון מתעסק פחות בעלילה ויותר בתחושות ובזיכרונות.
כאמור, הוא מצליח לעשות את זה בעיקר באמצעות הסינמטוגרפיה המהפנטת. בניגוד לציפיות מסרט על נערים שחורים בארה"ב, הסרט אינו מחוספס ואינו קליפי ואלים. אלא הוא נע לאט ובעדינות, מתענג על הנופים ועל הדמויות שלו. באמת שאני לא מכיר סרטים שעוסקים בחייהם של נערים שחורים בארה"ב, שטופלו בכזאת עדינות לירית.
הצילום נע איפשהו על הגבול שבין ריאליזם דוקומנטרי לפורמליזם פיוטי. על צבעיו החמים והנוסטלגיים והיכולת שלו לתפוס במדויק את הליריות שבכל רגע ורגע. התאורה הרכה, שגורמת לך להרגיש כאילו הדמויות מוארות מבפנים, רק מוסיפה לתחושת הכמעט חלום ששוררת לאורך הסרט. ג'ורג' וושינגטון מצליח, כמו סרטיו של מאליק, להתבונן בפרטים הקטנים והחמקמקים שהם החיים. להעלות את היומיום לרמה כמעט קדושה. כל זה גורם לו להיות כמעט מנותק מהמציאות. בתים נטושים, מסילות רכבת מושבתות, מגרשי גרוטאות – באמת שכל אלה מקנים לסרט מראה כמעט פוסט- אפוקליפטי. העדר של מכשירים מודרניים כמו מחשבים או פלאפונים רק  מחזק תחושה האנכרוניסטית ששולטת בסרט.


הסרט מחולק לשני חצאים, כשביניהם מפרידה תאונה טרגית שמשנה משמעותית את הנימה של הסרט וכמעט מאיימת על היופי הנוסטלגי ששרר לפניה. על היופי החלומי ששאב אותנו קודם אל תוך הסרט. אחרי שנשאבנו פנימה, פתאום הוא דורש מאיתנו הרבה יותר. הוא לא נותן לנו תשובות מוכנות מראש אלא מכריח אותנו לענות במקומו. חציו השני הוא כבד יותר ומאתגר יותר. הוא בו זמנית ריאליסטי יותר, אך גם הרבה יותר קיצוני מבחינה סימבולית. העריכה קשה יותר להבנה והאירועים הופכים יותר סימבוליים מרגע לרגע. תחושת חרדה ובלבול אוחזים בך. אתה חייב לחשוב, להבין  ולהחליט. זהו החצי שאי אפשר היה להימנע ממנו.
והאם זה לא ככה תמיד בחיים? אנחנו לומדים להעריך דברים רק אחרי שהם נלקחים מאיתנו. וזה תמיד קורה. וזה תמיד קורה מהר ובלי אזהרה וכאילו משום מקום. אתה עוצר פתאום ושאל את עצמך- איך לעזאזל הגעתי לזה?
מה שמאפשר את המבט הייחודי של הסרט הוא החוסר יומרה שלו. הסרט לוקח את הדמויות שלו באותה הרצינות שהם לוקחים את עצמם. הוא מקשיב לשיחות שלהם בלי התנשאות של מבוגר.  יש מין עדינות  מאחורי הבימוי שמאפשרת את האינטימיות הלא מתאמצת שמורגשת בזמן הצפייה. את הגילוי של הפיוטי שבקיום היומיומי. זהו לא סרט בעל אג'נדה חברתית, הוא לא בא להגיד, להטיף או להזהיר. הוא פשוט מציג את הדברים כפי שהם – כפי שהם דרך עיני הילדים האלה. ואולי דווקא צורת ההסתכלות "השונה" הזאת היא שגורמת לצופים "לגלות" את חייהם מחדש, לתרגם את החיים שלהם מחדש באמצעות הדימויים מלאי החמלה האלה. אם בכל זאת אבחר להידרדר לאמירה חברתית כלשהי, אז רק אגיד, שנראה שלא היה אף סרט אחר שחזה את עלייתו של נשיא שחור בארה"ב, כפי שעשה זאת ג'ורג' וושינגטון. הוא עשה זאת באמצעות החיפוש בתוככי הנפש של המתבגר העני (ולא בהכרח השחור), חיפוש שיש בו ניסיון ברור להגדרה מחדש של הזהות הלאומית שלו.

I just, I just want out of this.
All my life...
It's like I can't trust
nobody, man.
All my life,
people have let me down.
I just want to be by myself
and just think about this...
and think about what I'm gonna do.
'Cause I know
I ain't stayin' around here.
I just wish I had my own tropical island.
I wish I could go to China.
I wish I could go to outer space, man.
I wish I had my  own planet.
I wish I could just sit around with computers and machines and just brainstorm all day, man.
I wish I was born again.
I wish I could get saved and give my life to Christ.
Man, I just wish there was one belief... my belief.
I wish there were 200 of me, man.

רואים שהסרט טופל בידיים נבונות ורגישות, כי הוא מתחמק מלהכריז מסר ברור וחד משמעי. לא תמיד ברור אם הבמאי אוהב את מה שהוא מראה לנו או מבקר את זה. ודווקא אמביוולנטיות רגשית זו היא שמצביעה על אהבה אמיתית לדמויות שלו. מצד אחד מורגשת כאן ההתרפקות על הנופים העצובים של העיירה הנידחת הזאת. יש חמלה רבה כלפי האנשים שמאכלסים אותה, בעיקר לילדים שחוקרים את האזורים הנטושים שלה. אפשר ממש להישבות בקסם של הילדות המוזרה הזאת ולשכוח את כל הרע שזה מכיל בתוכו. מצד שני, ברור  שההעדר הופך כאן לאמירה, לביטוי של כמיהה אחר משהו שלא בנמצא- בית, דשא, בית ספר, מגרש משחקים. כל אותם הדברים שהפכו כבר כמובנים מעליו כשחושבים על חייו של ילד או משפחה בכלל.
מה שיפה הוא, שמהתנגשות בין שני ההיבטים האלה, יש כאן גם הרגשה של היוולדותו של עולם חדש (אם כבר הזכרנו נופים פוסט אפוקליפטיים),של מבנה חברתי אלטרנטיבי. עולם שמתנער מהבדלים גזעיים, חברתיים  או כל היבט תרבותי אחר שאנחנו נעזרים בו כיום על מנת להגדיר או לאפיין אדם אחר. עולם עצוב אך יפה וחד פעמי. עולם נוסטלגי ואופטימי.

אני מרגיש שאני נכשל בלהסביר באמת את הסרט. בלתאר אותו נכון. לצערי, רגעים של התגלות והבנה בחיים, רגעים של עוצמה ומשמעות אמיתיים, הם תמיד רגעים שבלתי אפשרי לנסח במילים. אלה רגעים קטנים שאפשר לתאר אבל קשה להסביר. והסרט מלא בהם:
השיחות בין הילדים, השיחות בינם לבין המבוגרים, השיטוטים שלהם בין ההריסות (סצנות שממש הזכירו לי את סצנות השיטוטים ביער בקלרה הקדושה), הדשא שגדל דרך פסי הרכבת, הצורות שהצללים עושים על הקיר, השיחה שבאדי מנהל עם פועל מפעל לבן בשנות ה20 שלו על מערכות יחסים, ( והמבוגר מקשיב לו, באמת מקשיב לו), הגעגועים של באדי לחברה שלו – שנזכר איך שהעיניים שלה דלקו באור משונה כשהיא הסתכלה עליו, וזה שבאדי שר לאמא שלו כל הלילה כדי שהיא תרדם – ושזה בסדר, כי זה גם מרדים אותו, או סוניה, ילדת טום בוי לבנה שמסתובבת איתם, שמדברת על אי יכולת להרגיש... אלו הם רק חלק קטן מהרגעים היפים של הסרט. רגעים שאני נזכר בהם כמו שנזכרים בחלום.

ואולי החיבור הוא רגשי יותר. אישי יותר. ואולי תחושת הנוסטלגיה שהסרט הצליח לעורר אצלי היא שכבשה אותי. החצי הראשון של הסרט דיבר ישר אל נימי נשמתי הכמהה אחרי נופי ילדותי, על  הבתים הנטושים ופיסות האורבניות האפורה שהיו מגרש המשחקים שלי ושל החברים שלי מאז. פתאום זיכרונות הילדות שלי זכו להילה מנחמת של קסם קולנועי. ואני ישבתי שם. מחייך.

בסופו של דבר ג'ורג' וושינגטון הוא סרט קטן. זהו לא סרט רחב יריעה, שעוסק בנושאים כבדים ורבי משמעות שגורל העולם נאחז בהם, אך זה לא מונע ממנו להיות יצירת אומנות שמצליחה לגעת במסתורי הקיום האנושי.

.


(סיקוונס הפתיחה של הסרט)