נוסטלגיה כדרך חיים

הסרט Oslo, 31 August נפתח בסיקווינס מקסים ומלנכולי הקובע באופן מושלם את הטון של שאר הסרט כולו. זהו גם הרגע שבו התאהבתי בסרט הזה ממבט ראשון – איכשהו ידעתי שכל מה שיבוא אחריו יהיה מושלם באופן בלתי רגיל. הפתיחה מורכבת מאוסף של צילומים "ביתיים" של תושביה האנונימיים של העיר אוסלו, כאשר ברקע אפשר לשמוע את הזיכרונות השונים שלהם ממנה ומהחיים שלהם בה. בהתחלה נראה שאין לפתיחה הזאת שום קשר ישיר אל הסרט חוץ מהלוקיישן המרכזי שלה, אך כוחה עוד יתברר בהמשך. בסיומה ומיד אחרי כותרת הסרט, מהתחושה החמימה של הצילומים הביתיים ומלאי הזיכרונות, הסרט חותך אל הריקנות הקרה שהם חייו של אנדרס.

הוא יושב במיטה ליד בחורה ערומה, מבטו  אטום ומיואש. הוא יוצא החוצה בלי להחליף איתה אפילו מילה אחת. ייאוש, צער ורחמים עצמיים מצוירים בחן מלנכולי על פניו הרזות. בדידות בלתי נסבלת נסחבת על כתפיים רזות לתוך היער הנורווגי. הוא רואה אגם. הוא ממלא את כיסי מעילו באבנים ולוקח עוד סלע גדול בידיו. הוא צועד לתוכו. ניסיון ההתאבדות כושל והוא חוזר ויוצא מהמים. יכול להיות שזהו ביטוי לחולשה שלו ואולי זהו רמז לתקווה. שום דבר לא ברור עדיין. הסצנות האלה רק מציגות את מצבו הנפשי העגום. הדימוי של אדם אשר הלך לאיבוד ביערות נפשו ושאינו מצליח למצוא את דרכו החוצה מתבסס בתודעת הצופה בלי מילת דיאלוג אחת. כאילו כלום, אנדרס צועד בחזרה פנימה אל מה שנראה כמו מכון גמילה.

סיבת יאושו מתבררת לנו כבר בסצנות הבאות. פגישה של טיפול קבוצתי במכון הגמילה מבהירה לנו את החרדות שלו, שהן חרדותיהם של כל הנרקומנים המשתקמים - - הפחד מהעתיד. אי היכולת לחזור ולהנות שוב מהחיים ללא עזרת הסם. אי היכולת להתמודד איתם בלי האפשרות לטשטש את הפחדים והחולשות באמצעותו. אלה אנשים שמהתחלה התחילו לצרוך כדרך להתחמק (להתמודד?) ועכשיו הם נאלצים לנסות ולעמוד מול העולם ללא הקביים האלה.

אנדרס מקבל יום יציאה ממכון הגמילה על מנת ללכת לראיון עבודה, יום שהוא מנצל לפגישות עם כמה חברים מהעבר, וכפי ששם הסרט רומז לנו, יש לו בעצם יממה אחת לנסות ולמצוא טעם חדש לחייו, או לתת להם סיום הולם.

אני רוצה להתחתן, לגדל ילדים

לטייל סביב העולם, לקנות בית

לצאת לחופשות רומנטיות

לאכול יום שלם רק גלידה

אנדרס הוא בחור צעיר, אינטלגנטי וכישרוני, אך הוא אכול ספקות ואינו מצליח לגעת במציאות כפי שהוא חושב שהוא אמור. השחקן שמשחק אותו, שגם חולק איתו את השם הפרטי, הוא לא פחות ממדהים. הוא מצליח להציג באופן אמין אדם, אשר שאלת ה"להיות או להיות" רודפת אותו בכל רגע ורגע. אדם שאין לו את היכולת להתחיל מהתחלה ואין לו את האומץ לחיות בצל טעויות העבר שלו. אדם שפשוט הופך להיות הקורבן של עודף המחשבות שלו. למרות כל החסרונות הברורים של הדמות שהוא משחק, הוא מצליח לגרום לה להיות סימפתית וכובשת. עם הייאוש העצוב והמתוק שלו,  הוא נראה תמיד על סף שבירה, על סף בכי, עד שהחיוכים הבודדים שהוא מציג פשוט מרסקים לך את הלב.

הטרגיות של אנדרס היא, שנראה שהוא עורג לחיים בכל נימי נפשו אך מסרב להכיר בהם גם כשהם נדחפים לו מול הפרצוף. קשה יהיה להגיד שהעולם אינו מציע לו מספיק הזדמנויות שניות - היום הגורלי של הסרט מלא ברגעים של תקווה ואמפתיה, אך כל אלה טובעים בים של מלנכוליה בלתי אפשרית – החיים מציעים לו את עצמם אך הוא אינו מצליח לאחוז בהם. הוא מתנדנד בין הרצון להשתקם ולהתחיל מהתחלה לבין הפסימיות לגבי יכולתו לעשות את זה. המסע שלו רווי דימויים שמימיים של התעלות כמו גם רגעים של חולשה וניכור בלתי אפשריים, והם כולם הופכים את הסרט הזה למסע ויזואלי מהפנט ומהפך קרביים.  אלו הם חייו הבלתי נסבלים של מכור משתקם  – חיים של אדם שאינו מצליח לגעת בהם ממש, של אדם שלא מצליח שלא לראות את הצד האפל של החיים. (ואולי זהו גם משל למצבם של צעירים אינטלקטואלים של ימינו, כי מי לא הרגיש מתישהו בחייו כמו אנדרס - שכל ההמולה הזאת שהם החיים היא רק מעל פני השטח ובסופו של דבר, כשאתה לבד עם עצמך – כל מה שנשאר הוא הריקנות שמתעקשת לאכול ממך עוד ועוד עד שנשאר רק החושך)

אני רוצה לחיות בחו"ל, לכתוב רומן גדול

לשמור על קשר עם חברים ישנים

אני רוצה לשתול עץ

להכין ארוחה מדהימה מכלום

אך גם אם הסרט אינו מצליח לגעת בגיבורו המנותק רגשית מהמציאות, הוא כן מציע כמה מן הרגעים המקסימים ביותר שנצפו אי פעם בקולנוע. זהו קולנוע ייחודי שמצליח להפוך את היומימי לרוחני, שמצליח להפוך את הרגעי לנצחי. והכישלון של הדמות הראשית שלו הופך להיות הרווח של הצופה.

יואכים טרייר, במאי הסרט, מצליח למצוא את השמיימי ביומיומי. בדומה לסרטיו של טרקובסקי, ברסון או אפילו הסרט ג'ורג וושינגטון, שכתבתי עליו בעבר, הוא מצליח, כמו שירה טובה, לרומם את הנפש שלך לכמה רגעים מעל הרגיל, מעל השחוק. הבימוי המרשים שלו יוצר דימויים רוחניים באותה קלות שבה אנשים אחרים קושרים שרוכים. הסרט עשוי ביד אומן ואין שוט שהוא מיותר ואין רגע שהוא חסר משמעות. העבודה הקולנועית מצליחה לכשף ולהשכיח. מצליחה, למרות העיסוק באדם שבוחר למות, לגרום לך לרצות לחיות. זהו קולנוע מינימליסטי שבאמצעות צילום, משחק ועריכה יעילים הופך להיות יצירת מופת עשירת רבדים. בולט במיוחד המשחק של טרייר עם הפסקול, שבאמצעותו הוא מצליח לנתק אותנו מהמציאותי ולהכניס אותנו אל החלומי. זהו סוג הסרטים שבו כל מבט, כל תנועת מצלמה, הם עשירים במשמעויות וכובלים את הצופה אל המסך בציפייה משתאה.  זהו קולנוע לירי במיטבו.

נראה שהסרט הזה לוקח את כל הרגעים העצובים (והטובים יותר) של Reprise והופך אותם לסרט אחד מושלם.  הניווט האמיץ בין סגנונות, אשר אפיין סרטו הקודם, נראה פה הרבה פחות מתאמץ והרבה יותר חודר. יש מאחוריו הרבה יותר מחשבה. זהו לא רק קולנוע העוקב אחרי דמות, זהו קולנוע החודר לעומקי נפשה. המעבר בין הסגנונות ונקודות המבט נעשה באופן חסר מאמץ וזורם, מה שמעניק לכל הסרט היבט מאוד אישי ופואטי. 
השפה הזאת, של מיזוג בין קולנוע ריאליסטי כמעט תיעודי לקולנוע פיוטי של זרם התודעה, מגיעה לשיאה בסצנה המרכזית של הסרט (שגם באה בדיוק באמצע שלו):

אנדרס יושב בבית קפה. מבטו נע על פני היושבים בו וההולכים בחוץ. הוא מקשיב לשיחות החולין שלהם. כביכול אין בסצנה הזאת שום דבר מיוחד או דרמטי – רק בחור שיושב בבית קפה וצופה בחייהם של אחרים עוברים לידו. אך זהו רגע קולנועי ייחודי גם ביכולתו ליצור תחושת מרחב אחידה וגם ביכולתו לגלוש מחוץ לו. הסצנה מבוימת בדיוק וברגישות יוצאי דופן, מנווטת בין המבטים של אנדרס למושאי מבטו, מעבירה אותנו מהסגנון הריאליסטי של הצילום, אל הסגנון הפואטי של זרם התודעה. אנחנו עוקבים פתאום אחרי האנשים שהוא רואה, ממשיכים איתם את היום שלהם. כמובן שזהו לא באמת המשך יומם, אלא האופן שבו גיבורנו בוחר לראות אותו - בנליות אפורה חסרת כל סיכוי, שמאפיינת בעיניו את החיים ה"רגילים". 
הקסם של הסצנה הוא בעדינות שבה הכל מטופל. כל השיחות הקטנות האלה, לנוכח מצבו של אנדרס, לנוכח הפסימיות שלו לגבי איזושהי אפשרות לחיות חיים מאושרים באמת, נראות לנו פתאום, בניגוד למצופה, ממש שקטות, תמימות ומלאות חיים. והתמימות הזאת, אשר עוזרת לכל האנשים האלה פשוט להמשיך כרגיל עם החיים שלהם, עומדת בניגוד ישיר לכבדות הקיומית שאנדרס לא מצליח להתנער ממנה.
ואז הוא שומע מין אוסף של משאלות - רשימה של "דברים שהיתי רוצה לעשות כל עוד אני חיה" שמקריאה נערה אחת לחברתה. והתמימות של החיים מתפרצת בכל שיאה – זוהי רשימה מקסימה ומהפנטת המזכירה את הרגעים השקטים והצלולים ביותר שלנו, רגעים בהם הכל נראה עוד לפנינו – חגיגה כמעט ילדותית של החיים על כל האפשרויות שטמונות בהם. המשמעות של הרשימה מצויה בפתיחות ובהתלהבות כלפי החיים – תכונות אותן אנדרס איבד או שאף פעם לא היו לו.
זהו רגע קולנועי מקסים אך הוא ממוטט את אנדרס ורק מגביר את ייאושו. הוא מבין שהוא נעדר חלומות משלו לעתיד. שהוא אינו מסוגל לדמיין לעצמו סוף שמח.

לטבול במי קרח, לשחות עם דולפינים

לחיות עד גיל מאה

לחגוג יום הולדת אחד כמו שצריך

להשאר נשוי עד שאני אמות

לשלוח מכתב מרגש בתוך בקבוק

ולקבל בחזרה מכתב מעניין באותה המידה

אנדרס פוגש חבר ישן שהיה מבלה וכותב איתו פעם, שמאינטלקטואל צעיר התגלגל להיות בורגני ציניקן, ושאינו מצליח לספק לו איזושהי נחמה. למרות שהוא חושב שחברו אכן מאושר, אנדרס לא מצליח לראות את עצמו במקומו וגם אינו רוצה. הוא מוצא בחיי החבר שלו בו זמנית גם מקור לקנאה על היכולת שלו להיות מאושר וגם מקור לסלידה, שכן אינו מצליח לראות את עצמו במקומו. ואכן חברו מספר לו שהאושר הבורגני הזה הוא רק אשליה.

הוא מתחיל ראיון עבודה מוצלח מאוד בעיתון תרבותי בעל שם, אך מתפרק כשנשאל שאלות על השנים שחסרות בקורות חיים שלו.

הוא מנסה להפגש עם אחותו אך היא לא מגיעה, והוא מבין שטעויות העבר שלו לא יימחקו בכזאת קלות.

הייאוש מתגבר ככל שאוסלו נכנסת עמוק יותר אל תוך הלילה הנורווגי. אנדרס, שכנראה כבר מודע לכך שאלו הם רגעיו האחרונים באוסלו, ובכלל, נאחז בכל רגע של הנאה אשר העיר מוכנה להציע לו בפעם האחרונה, מה שמעניק להכול מין תחושה חמקמקה של רגע נצחי. המסע שלו מוביל אותו למסיבה אצל חברים, לפאב, למועדון ולבריכה ציבורית באור הזריחה. הוא שותה אלכוהול, גונב כסף ומתעמת עם שדים מעברו. הוא גם פוגש בחורה צעירה ויפהפייה, שיכולה, אם רק ירצה בכך, להיות לו לגלגל הצלה רגשי. הסצנות שלו בחברתה הן מין היפות בסרט - כמו אותה הרכיבה המקסימה שלהם על האופניים לאורך עיר ישנה, או הסצנה בסוף, כשהיא יושבת על שפת בריכה בדמדומי זריחה, מזמינה אותו להיכנס פנימה (איזה סמל יפה להזמנה להיטהרות וללידה מחדש!) - הזמנה שהוא דוחה.

בין לבין אנו נחשפים להודעות קוליות רגשניות, שאנדרס משאיר לחברתו לשעבר, בתקווה לדבר איתה עוד פעם אחת – אך לשווא – וההודעה האחרונה שהוא משאיר לה היא הודעה על התאבדות.

נראה שהחיים כן מציעים לו רגעים של נחמה אך משהו בו אוטם אותם. הוא מבין גם ברגעים היפים, שהכל נמצא קצת רחוק ממנו בלי שהוא יוכל באמת לגעת בו. הוא חוזר לבית ילדותו ולוקח מנת יתר של הרואין. הוא עושה את זה באוגוסט 31. יש אנשים שאין להם את הכוחות הנפשיים לסיים את הקיץ ולהתחיל את הסתיו.

הסרט נגמר במונטאג' נוסף של צילומי מקומות, הפעם אלו המקומות בהם ראינו את אנדרס לאורך הסרט (בנוסף לכמה אחרים של העיר אוסלו), הפעם בלי ווייס אובר נוסטלגי. כולם ריקים, מחכים לתחילתו של יום חדש.

להתגבר על כל הפחדים והפוביות שלי

לשכב יום שלם על הגב ולהסתכל על העננים

לקרוא ספר כל כך טוב שאני אזכור ציטוטים ממנו כל חיי

לצייר תמנות מרשימות שמתארות באופן מדויק את הרגשות שלי

שיהיה לי את כל העונות של כל הסדרות שאני אוהב

הסרט הזה טבול באווירת נוסטלגיה שאינה עוזבת אותך גם ימים אחרי. כבר הפתיחה שלו -  אותו המונטאג' הנוסטלגי המתרפק על זיכרונותיהם האישיים של תושבי אוסלו אנונימיים, המתחברים יחדיו לכדי מבט קולקטיבי אחד אחורה - מצליחה באופן אינטימי לתעד את הצורך של אנשים לחפש אחר הרגעים הקטנים האלו, שהופכים את הזיכרונות שלנו – ואותנו – לייחודיים. את הצורך שלנו להשען על הזיכרונות שלנו כדרך להסביר לנו את עצמנו – כדרך למצוא יופי במה שעבר ובכך למצוא כוח להמשיך הלאה. האדם כאוסף הזיכרונות שלו, כאשר הפחד מהעתיד נכבש על ידי ההתרפקות על העבר. היא מצליחה באופן מדויק לטעון את הסרט כולו באווירה העדינה של חיפוש אחרי רגעים האלה – וכך, בהמשך הסרט כולו עומדת כל הזמן באוויר השאלה הטעונה - האם אנדרס ימצא אותם?

זיכרונות אלה כולם קשורים לעיר אוסלו – עיר שהופכת להיות הרקע לנוסטלגיה הקולקטיבית הזאת. אי אפשר שלא להרגיש את האהבה של הבמאי אל העיר הזו שמנסה לנחם את אנדרס אך במקום זה רק עוזרת לו ללכת לאיבוד. אין כאן רומנטיזציה של העיר אלא סנטימנטליות פשוטה אשר כולם חוטאים בה. העיר היא רקע להתרחשויות – למערכות יחסים או למשפטים בודדים שהוחלפו בין אנשים שחייהם הצטלבו לכמה רגעים של רגש בלתי צפוי – אותם הרגעים, שאולי הבמאי רומז לנו, שהם הם הסיבה להמשיך לחיות. השימוש בצילומים "ביתיים" רק מחזק את נקודות המבט האישיות והשוט האחרון – של המצלמה המחוברת לבניין מתרסק, כשברקע קהל של צופים – כאילו מחבר את כל המבטים האלה.

גם אנדרס חוטא בנוסטלגיה הזאת. הוא משוטט ברחובותיה של אוסלו, מחפש אחרי הסיבות לחיות והסיבות למות, נזכר בילדות שלו, בהוריו ובאופן שבו גידלו אותו. נראה שהוא זוכר את הוריו בחיבה, אך גם מלא תסכולים כלפיהם על כך שנתנו לו יותר מדי חופש ולא לימדו אותו להתמודד עם כל הדברים הקשים שלחיים יש להציע - כמו האופן שבו חברות טובה יכולה פשוט להתמוסס לה אל הכלום. אך לנוסטלגיה הזאת אין קסם מרפא ויחסיו החדשים עם העיר מוגדרים מהר מאוד בסצנה מדהימה, שבה אנדרס נשכב על דשא בפארק הומה אדם, רק כדי להתעורר לאפלולית של אור הדמדומים ולפארק ריק ואפור – הוא נשאר לבד – העיר הזאת כבר לא שלו. וכך, יומו האחרון הופך לשיר פרידה אל העיר הזאת – עם כל הצער והאפשרויות שהיא מכילה, אנדרס מבין שזהו יומם האחרון ביחד.

כאמור, בסוף הסרט אנחנו צופים מחדש בתחנות מסעו של אנדרס, עכשיו בדגש על היעדרו. אם בהתחלה נראה שזהו סיום די פשטני, המדגיש את עזיבתו את עולם החיים, מחשבה מעמיקה יותר מגלה רבדים נוספים. העדר הווייס אובר הנוסטלגי, שייתן איזשהו תוקף למסע הרגשי שחזינו בו, מדגיש את הפספוס של גיבורנו הטראגי לראות את החיים שלו כפי שעשו זאת הדמויות האנונימיות מפתיחת הסרט. הוא מסרב למצוא איזשהו יופי בחיים שלו, או במסע שהוא עבר, ולכן הוא גם לא מצליח למצוא את הכוחות להמשיך הלאה. 
אם סרטו הקודם של טרייר היה מין הומאז' לסרטי הגל החדש והקולנוע של שנות השישים, סרטו החדש מעמיק את ההתכתבות הזאת על הפן הרציני יותר  - קולנוע כפילוסופיית קיום (לא פעם הסרט מזכיר את הירושימה אהובתי). ההתכתבות הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בסצנת הסיום המושלמת הזאת, הקורצת אל המודרניזם של הקולנוע של שנות השישים; סופו של הסרט מתכתב ישירות עם סרטו של אנטוניוני "ליקוי חמה" ומהווה ניגוד מתוחכם לפתיחתו. סרטיו של אנטוניוני תמיד הציגו את הכישלון של האדם המודרני ליצור קשרים או למצוא איזשהו חיבור לסביבתו ותמיד דאגו להעלות שאלות מטרידות לגבי משמעות קיומנו. החיבור הוא תמטי - הפסימיות הזאת באה כניגוד ישיר לפתיחתו מלאת אהבת החיים של הסרט, בהצגתה את בחירתו של אנדרס לעומת האפשרויות שעמדו לפניו.
יש גם משהו נוסף שמאוד עצוב בסוף הזה - כל המקומות האלה, כל השקט הזה – הוא הוא היופי של היומיומי שהסרט הזה מנסה להראות לאנדרס - והוא מה שאנדרס בחר לא לראות.

לעשות צניחה חופשית ולשחות בערום

להטיס מסוק

למצוא עבודה טובה שאני אצפה לחזור אליה כל יום

לישון מתחת לשמיים פתוחים

לטפס על הר, לשחק בסרט או בתאטרון

לזכות בלוטו

להכין חפצים יומיומיים ושימושיים
ושיאהבו אותי

בסופו של דבר, הסרט משאיר מאחוריו תחושה מעיקה ומטרידה, גם אם הצפיה בו היתה ממכרת ומכשפת. מסלול החיים של אנדרס, עם כל הליריות שהוא הוצג בו, מכאיב ומעציב.

בעיניי הסרט פחות מדבר על אי היכולת של נרקומן לשעבר לחזור ולחיות,  ויותר על הסיבות שמהתחלה גרמו לו להיות נרקומן – החולשה - אי היכולת לחיות. זהו אחד הסרטים העצובים ביותר שראיתי, דווקא בגלל שהוא מדבר פחות על הרצון למות ויותר על העדר רצון לחיות. מה ששולט לאורכו הוא תחושת הבדידות הממכרת כמעט של אנדרס. המלנכוליה נובעת רבות מהתחושה שהוא הופך יותר ויותר לצופה בחייהם של אחרים ופחות כפעיל בחייו שלו. החיים שלו הפכו להסתכלות תמידית אחורה – על הדברים שהוא יכול היה להיות ופחות קדימה – על האפשרויות שעדיין עומדות לפניו.

הסרט מצליח להאיר את הקונפליקט הנצחי של החיפוש אחר הסיבות לחיות באור חדש ומלנכולי. הוא מלא בסצנות פואטיות מקסימות שמצולמות כל כך יפה שזה כמעט בלתי נסבל. יש מין עדינות בכל צילום ובכל מבט, יש עדנה ויש רחמים, יש עצב ויש הרבה אהבה. לעתים הן היו כל כך יפות, שהן הצליחו לעורר אצלי געגועים למשהו שאף פעם לא חוויתי - משהו מופשט וחמקמק, שנראה כל כך קרוב, אך מרגיש כמו חלום.

זהו סרט מטריד, אך אינטימי ורגיש, בנסיונו לחפש אחר היופי העדין שביומיומי. הוא מלא ברגעים יפהפיים, שהחיים זורמים דרכם בחדות כל כך ברורה שזה מצמרר, משהו שקורה לעתים נדירות בחיים עצמם. זהו מסוג הסרטים שמחלחלים פנימה ולא עוזבים אותך תקופה ארוכה. יצירת מופת שקטה הזועקת את אהבתה לחיים. סרט שמצליח לשלב ביד אומן מלנכוליה ותקווה, רגעים של יאוש ורוממות רוח. זהו סרט שמצליח להציג גם את היאוש בצורה יפהפייה ומרגשת. 

והכי חשוב, זהו סרט שמצליח להציג את הנוסטלגיה כדרך חיים.

מעט מוסיקה למעט אנשים

לפעמים כתיבה של ביקורת מוסיקה יכולה להיות הרבה יותר קשה מכתיבת מביקורת קולנוע. מוזיקה מתקשרת ליותר מדי אספקטים מופשטים ואישיים, שגם הם תלויי מקום ואווירה, מה שמקשה לפעמים על בחירת המילים הנכונות כדי לתאר אלבום או להסביר מה טוב בו.  זהו לא אירוע חד פעמי מנותק מהמציאות כמו סרט קולנוע, אתה מקשיב לאלבום (או שיר) מסוים כי זה מה שמתאים לך באותו הרגע, אתה ממשיך לשמוע אותו כי הוא מצליח לדגדג משהו אצלך בפנים, שהיה זקוק לדגדוג (נכון, גם חווית הצפיה בסרט היא אישית, אבל היא נסמכת על עולם סגור הרמטית, מה שהופך אותו להרבה יותר קל לניתוח).

ובאמת שתמיד היה קשה לי לנסח את הביקורות מוזיקה שלי. קטלוגים לז'אנרים או ציון היבטים טכניים מפספסים בעיניי את הפן האישי הרגשי שמאחורי המוזיקה. אולי בגלל זה התקופה הזאת היא כל כך מרגשת. כבר שנים שהאלבומים הטובים הם אלה ששוברים את ההגדרות המוכרות של הז'אנרים, אלה שמערבבים הכל כדי ליצור משהו חדש. כל אלבום הוא טוב כי הוא היחיד שנשמע ככה, ושום הסבר לא יתקרב באמת לחוויה של לשמוע אותו. ושום הגדרה לא באמת תרמוז אם תאהב את זה או לא. אולי גם ביקורות המוזיקה חייבות לעבור שינוי מסוים. אולי צריך למצוא דרך אחרת להתייחס למוזיקה חדשה.

בתקופה האחרונה באמת שיש שטף מהמם של מוזיקה חדשה, בעיקר מאומנים חדשים ולא מוכרים. שטף שיצר הצטברות כמעט בלתי אפשרית של התרגשות. הפוסט הזה נובע ממין רצון להוציא את ההתרגשות הזאת החוצה. אבל באמת שלא ברור לי כרגע כיצד לעשות את זה. כי באמת שלפעמים אני ממש לא טוב בכתיבת ביקורות מוסיקה. הדרך הקלה ביותר תהיה, אם כן, להימנע מזה, ופשוט לתאר את התחושות והמחשבות שהאלבומים האלה מעלים. אלה כמה מהאלבומים שנגעו בי בזמן האחרון, כל אחד מסיבות שונות, כל אחד למצב רוח אחר. הסיבה שאני כותב עליהם ולא על אלבומים אחרים, היא פשוטה – זה מה שאני שומע כרגע, זה מה שמלווה אותי בימים האחרונים, וזה מה שאני צריך להוציא מהמערכת שלי החוצה.

The Weeknd – House of Balloons

בשיחה אפופת עשן עם איתמר, דיברנו על  מגמה ברורה בשנים האחרונות בעולם המוסיקה לקחת סגנונות ישנים, שנחשבו פעם לטראש פופי, לקיטש, ופשוט מעצם הגזור והדבק להפוך אותם למוזיקת איכות עכשווית. הפסטיש הזה, בנוסף לכך שהוא גורם לך לתהות לגבי הנצחיות של הרגעים הקטנים האלה שנקראים מוסיקה, גם אחראי לכמה מהשירים הטובים ביותר של השנים האחרונות.

ברקע שמענו את דה וויקנד, מעין גרסה אפלה לr&b- של שנות ה-90. הבעיה היא, שכיום, מוסיקה שחורה היא חלק בלתי נפרד ממסויקת הפופ. ההקשר המיידי הזה הוא שגרם לאיתמר לטעון שהוא לא מצליח להתחבר. שהפסטיש במקרה הזה הוא מוקדם מדי. שלא עבר עדיין מספיק זמן כדי שהוא יוכל להתנתק מההקשר התרבותי המיידי שמתקשר לסגנון הזה. זה נשמע לו יותר מדי כמו ג'סטין טימברלייק מנסה להיות מיני ואפל. שיש צורך בעוד כמה שנים, כדי שסגנון האר אנד בי הצ'יזי, שאימצו הכוכבים בשקל של היום, יוכל שוב לקבל יחס רציני.

אני לא הסכמתי איתו.

Trust me girl, you wanna be high for this

קראתי איפשהו, שהדרך הכי טובה לתאר את המוסיקה של דה וויקנד, היא שילוב בין R.Kelly   לפורטיסהד. האמת שאני לא מצליח לחשוב על הגדרה מדויקת יותר.

זהו אלבום מבריק כמו שהוא מטריד. דה וויקנד מורידים את האר אנד בי בחזרה אל המחתרת, בחזרה אל המועדונים האפלוליים והמעושנים. הם לוקחים את הסגנון הזה ומפרקים אותו לחתיכות רק כדי ליצור משהו חדש. משהו שיחזיר לז'אנר הזה את הכבוד האבוד שלו. נעזרים בהפקה מלוכלכת ואפלה, קצב איטי ומהפנט וטקסטים סליזיים על גבול החולניים, הם יצרו אלבום שאי אפשר שלא להיכנע לאווירה ההדוניסטית שלו. אלבום שממכר בדיוק כמו העולם שהוא מתאר. אלבום שמורכב משירים ארוכים ואווירתיים שמתפתחים ומתפתחים. שירים שמתארים עולם של הרס עצמי , באמצעות מין, סמים או שילוב של שניהם. כל זה לא בא להציג את האלבום הזה כריקני או פשטני. לא, ההפך הוא הנכון. האלבום הזה הוא יצירה אחידה ומכשפת, שמתחת לפני השטח מתגלה כעמוקה ורגישה בצורה לא רגילה לסגנון הזה. השילוב הזה הוא שהופך את האלבום הזה לאבן דרך בהתפתחות המוסיקה השחורה.

Bring the drugs baby, I can bring the pain

כמה מאיתנו אמרו כבר שהצעירים היום מתבגרים הרבה יותר מהר ממה שזה לקח לנו? כמה מאיתנו ראינו נערים ונערות בגילאי 12-13, מתנהגים כמו שלא ידענו שאפשר אפילו, עוד בגיל 16? אולי אותו הדבר קורה עם הגלים בעולם המוזיקה. אולי כבר לא דרושה קפיצה של דור שלם על מנת להתנתק מההקשר התרבותי שיש לסגנון מסוים. אולי בעצם אורך הדורות כבר התקצר לגמרי, או בעצם היטשטש עד כדי איבוד משמעות של ממש. וכל מה שנשאר הוא תערובת של דברים, מתוכה אנחנו פשוט צריכים לבחור את מה שבא לנו?

כל זה בעצם לא משנה כרגע. אלה סתם מחשבות של אמצע הלילה....

Burst Apart-  The Antlers

אף פעם לא שמעתי משהו כל כך יפה, כל כך עצוב, כל כך כנה, כל כך מרומם, כל כך מדכא, כל כך מעודד, כל כך עמוק וכל כך אווירתי כמו האלבום הזה. פשוט שילוב בלתי אפשרי שהופך אותו ליצירה מבריקה.

Every night my teeth are falling out

האלבום הזה מלא בשירים יפים עד כדי כאב, שגם אם עוסקים בעולמה הפנימי של נפש מלאת ייסורים ובלבול, מצליחים איכשהו להיות מרוממים ואפילו מנחמים. אם אלבומם הקודם היה כבד, מטיש ועמוס, יש כאן מין שינוי כיוון. העצבות שמחה יותר, עדינה יותר. זהו הרוגע שאחרי ההתגברות על המשבר הנפשי. זהו הנסיון לאסוף את כל הרסיסים (ואכן אלבומם הקודם הרגיש כמו התנפצות לרסיסים) ולבנות מהם משהו חדש ויציב.

האלבום הזה נגיש הרבה יותר. באופן מסוים הוא ההפך הגמור ממנו. הוא מציג את ההתפתחות של ההרכב הזה ואת התהליך הנפשי שעבר על פיטר סילברמן, הבחור הרגיש שעומד בראש ההרכב. ההפקה נקיה יותר, השירים "סטנדרטיים" יותר, כל האלבום מרגיש מפוקס יותר, עדין יותר ומלודי.  יש בו אווירה משונה של עצבות אופטימית. כבר אין את תחושת ההידרדרות לאבדון ששלטה באלבומם הקודם,  במקומה יש הרבה מודעות עצמית וכנות והרבה יותר שלווה. (יחסי, הכל יחסי. כמה אנשים כבר אמרו לי שהאלבום הזה מדכא מדי בשבילם).

We should shut the window we both left open now

זהו אלבום עדין ומחלחל, עצוב ומקסים. זהו עולמו הפנימי המוזר והעצוב של פיטר סילברמן, שנשפך החוצה בשירה עדינה על על פחד וכאב, בדידות ותקווה. זהו אולי לא אלבום שמח, אך הוא מלא תקווה.

You want to climb up the stairs
I want to push you back down
But I let you inside
So you can push me around

תהליך ההתגברות וההחלמה הזה מגיע לשלמותו בשיר הסיום הקורע לב putting the dog to sleep. הכנות והמודעות העצמית מתנקזים כאן לשיר שכולו זעקה. זעקה נקייה מכל מורכבות מילולית, שמאפיינת את שאר האלבום. כאילו שהזמן לדימויים מורכבים ומטאפורות חמקמקות כבר עבר. זעקה שכאילו פורצת מעומק נשמתו. טהורה. בסיסית. וככזאת היא גם חושפת את הפחד הבסיסי ביותר שלו – הפחד להישאר לבד.

והכל נאמר בכזאת פשטות שזה שובר את הלב.

Shabazz Palaces – Black Up

נראה שהמוזיקה השחורה מתחילה להחזיר לעצמה את הכבוד העצמי האבוד שלה. Shabazz palaces הוא עוד הרכב חדש, שמגיע כמעט משום מקום, ומשנה לגמרי את כל חוקי המשחק.

Thou shall bask in the light of my home screen

בסופו של דבר זהו אלבום היפ הופ. אך זהו לא ההיפ הופ הצפוי והטחון שאיבד כבר את הקסם והיצירתיות שלו, אלא היפ הופ אלטרנטיבי עם נגיעות הפקתיות עכשוויות מדויקות. זהו אלבום אווירה וכל שיר ושיר הם מדרגות בדרך לשם. השירים כאן ארוכים ומתפתחים, כמעט נעדרי פזמונים. כל שיר מחובר לקודם ולהבא שאחריו. הביטים לא צפויים. הכתיבה של השירים מאוד פיוטית ומתקרבת יותר לספוקן וורד, מה שמקשה לפעמים על הבנה של ממש את המילים, ומשאיר אותך בעיקר עם התחושה המוזרה שהטקסטים האלה משרים עליך. אפילו השירים המקפיצים כאן נעים בקצב מסומם של חדרים חצי מוארים מלאי עשן שנצמד לתקרה. גם הניים באשינג הטיפוסי, המתבקש כל כך מהז'אנר, מוגש כאן בצורה מאופקת ומתחכמת בהרבה.

כמעט בלתי אפשרי לבחור שיר אחד טוב מהאלבום הזה. זהו לא אלבום של שירים. כנראה שלא ייצא לי להשים שיר מתוכו ככה סתם פתאום. לא, זה אלבום שצריך לשמוע ברצף. אולי אפילו כמה פעמים רצוף. זהו אלבום שלוקח זמן להתרגל אליו. שלוקח זמן להיכנס לאווירה שלו. אבל ברגע שזה קורה – מאוד קשה לצאת בחזרה.

Clear some space out

So we can space out

למרות ההפקה העמוסה הכל נשמע איכשהו לא מתאמץ. תדמיינו ילד כלאיים מוזר בין אאוטקסט, פליינג לוטוס ומאסיב אטאק המאוחרים, עם נגיעות קטנות של הפקה רדופת רוחות רפאים בסגנון burial. רוחות הרפאים האורבניות האלה, שקולן נשמע כמו מתוך בניין נטוש, בולטות במיוחד בשיר A Echo From The Hosts That Profess In Infinitum. שיר מוזר וסוחט, שבגלל ההפקה הגאונית, מצליח להיות בו זמנית  גם שיר על החיים בשכונה וגם על משבר אישיות.

זהו אולי אלבום ההיפ השלם ביותר ששמעתי מזה זמן רב. איפוק הוא כנראה הסיבה העיקרית לכך – איפוק שמראה על אינטלגנציה ותחכום- והוא הסיבה שהאלבומים של קנייה ווסט לא נשארים אצלי בפלייליסט יותר מדי זמן. הסיבה שהוא לא הצליח ליצור עדיין אלבום שטוב כולו מההתחלה ועד הסוף.

Cults - Cults

אלבום רוק פופ נוסטלגי ורומנטי, מוזר וממכר, מקפיץ ועצוב. עם השפעות ברורות של שירי פופ מהפיפטיז והסקסטיז, כמו גם מלהקות מוטאון  והסופרימס. אך ההרכב הזה מצליח להתעלות מעל סך ההשפעות שלו ולהמציא את הצליל הישן הזה מחדש, להתאים אותו לדור הנוכחי. כנראה שגם לאוהבי האינדי יש זכות לקיטש משלהם.

Please don't leave me lonely tell me all the ways to make myself right in your eyes

הדבר הראשון שתפס אותי היה הקולות שלהם. משלימים אחד את השני, עדינים ולא מתאמצים.  הניגוד בין ההגשה הזאת לבין המנגינות המתקתקות וההפקה והאווירתית הוא שתופס אותך ולא מרפה. השירה מוגשת בקולות רפים ומלנכוליים. כמעט לא מצליחה להתמודד עם הקצב המהיר של השירים. הטקסטים מתארים עולמות מוזרים ומעוותים. מצליחים להיות בו זמנית גם פשטניים וגם מעורפלים. יש משהו כמעט אגדתי בסיפורים האלה. הם תמיד עצובים ולפעמים אפילו מטרידים. יש משהו ממכר במתיקות העצובה הזאת, בשילוב שבין העצבות של המילים לבין התמימות של הצלילים שעוטפים אותן. יש בגרות בשילוב הזה. זה מעבר לגימיק. זהו קולה של הלהקה הזאת, וזהו קול מקסים.

I really want to go out
I really want to go outside and stop to see your day
You really want to hole up
You really want to stay inside and sleep the light away

קיטש איכותי וממכר, אך עמוק בצורה מפתיעה. את רוב השירים אפשר לתאר בהכללה כשירי פרידה. אך לא בהכרח פרידה עצובה וכואבת. אלא יותר נוסטלגית. כאילו שהלבד שאחרי הפרידה הוא דווקא מקום טוב להיות בו. מקום שממנו אפשר להסתכל אחורה בנוסטלגיה עצובה.

יש משהו מוזר בכל התערובת הזאת. זוהי נוסטלגיה תוך כדי ההתרחשות. מין מבט מלנכולי שמנסה להסתכל על הכל כאילו בדיעבד. כמו סרט נעורים אווירתוי שמתרפק על העבר תוך כדי התקדמותו.

עם כל ההקשרים האישיים שלי בצד, זהו אלבום שכל שיר בו יוצר עולם מוזר ומפתה. וביחד כולם יוצרים אלבום אווירתי שמצליח להיות מקפיץ ונוגה בו זמנית. וזהו חתיכת הישג.

Timber Timbre – Creep on Creepin' on

עוד אלבום שעיקרו אווירה וכזה שעדיף לשמוע ברצף, כיצירה אחת. אלבום לשעות המאוחרות של הלילה. אלבום ששומעים לבד. שירה עצובה על מערכות יחסים ובדידות.

Every heart is a lonesome hunter

פולק בלוז אפלולי, עם פסנתרים ישנים (לפחות כך הם נשמעים) וכינורות מכשפים, בתוספת קריצות לפופ ישן בסגנון האנימלס או מודי בלוז. הפקה שמוסיפה אווירה מלוכלכת ואפלה, כמעט רדופת רוחות, כנאמנה לשמו של האלבום. וקולו של טיילור קירק והטקסטים הליריים של...

יש משהו מוזר בצליל של ההרכב הזה. משהו מאוד חולמני ואפלולי, כמעט מיסטי. יש מין מתח בשירים שלהם - שירים של ייאוש, שירים של רומנטיקה מעוותת ומטרידה. שירה ציורית ומורכבת באופן לא רגיל, כמו גרסה אפלה יותר של לאונרד כהן הצעיר.

אם כבר מדברים על האסוציאציות שהוא יוצר אצלי אז... ברגעים מסוימים הוא הזכיר לי את murder ballads של ניק קייב, רק שקולו של קירק הוא הרבה פחות עוצמתי וכמעט מרחף, מנותק, נשמע כמו מרחוק. ברגעים אחרים הוא הזכיר לי את הפרויקט האפלולי ההוא dark night of the soul. אך אם  כל זה גורם לאלבום הזה להישמע כבד, אז ההפך הוא הנכון- זהו דווקא אלבום מאוד מעודד בדרכו העדינה. מאוד מנחם.

I am a zombie coming slow to your bed

למרות  שאפשר להתחבר לאווירה האפלולית של האלבום גם בלי להתעמק בטקסטים העצובים של קירק, ברגעים מסוימים באלבום פשוט אין ברירה. אם רוב השירים הם סיפוריים ונעדרי פזמונים של ממש, השורות הבודדות שהוא כן דואג לחזור עליהן  יכולות להעביר צמרמורת במורד הגב שלך.

הרגעים הישירים האלה, רגעים של כנות לא נעימה כמעט, הם בודדים באלבום. בהתחלה חשבתי שחבל, שאם היו יותר כאלה אז היה הרבה יותר קל להתחבר, שכן השפה המיסטית לירית שלו יכולה להקשות על המאזין להתמסר באמת ליצירה. אך אחרי עוד ועוד האזנות שמתי לב שאני מצפה לרגעים האלה, כמעט במתח מסוים. שבגלל המיעוט שלהם, הם הופכים לעוד יותר כואבים. ובאופן מסוים הם לב לבו של האלבום.

The Vaccines – What did you Expect from the Vaccines?

כמו כולם גם אני התייחסתי בספקנות ללהקה מלאת ההייפ הזאת, שנשמעה לי יותר מדי מלוטשת בשביל להיות להקה מסקרנת שיש לה משהו חדש להגיד. ואולי באמת אין להם, כפי שמרמז שמו המתחכם של האלבום....

I'm nobody, I'm not done

מוזר אבל כשבאים לדבר על הלהקה הזאת, דואגים קודם כל לציין את החסרונות שלה. מרוב שהם מגניבים, זה לא מגניב לאהוב אותם. ואולי זאת הסיבה שלא תשמעו הרבה אנשים משבחים אותם. התגובה תהיה תמיד – "כן, הם בסדר... אבל...". אבל האלבום מרגיש מופק ומלוטש מדי... אבל הוא לא מרגיש כנה מספיק... לא כזה שבא מההכרח ליצור.... אבל הוא חסר את הרצינות התהומית והדיכאון הקיומי המתבקש מלהקת רוק בריטית צעירה...

ברור שאם היה ללהקה הזאת את המרכיבים החסרים האלה, היא יכלה הלגיע לגבהים באמת מרשימים (ואולי זה עוד יקרה), אך אם נתמקד שניה ביתרונות-  אי אפשר שלא להסכים שכל שיר כאן הוא קצר, מהודק וקולע, במסורת הרוק הבריטי סטייל הראמונז (לפחות בגרסת ההמנונים), ואפילו ממכר. כל שיר שתשים מהאלבום הזה יש בו מספיק רוק אווירתי ומקפיץ שאחד כמוני יכול לבקש. האלבום הזה הוא כמו פילר מושלם לאותם הרגעים שפשוט בא לך לשמוע משהו כיפי שלא יכביד רגשית או יכריח אותך להאזין ממש.

נכון, אין כאן שום דבר מהפכני או חדש, אבל גם הרגיל מבוצע כאן כל כך טוב ובכישרון כל כך מרשים, שקשה מאוד להתנער מזה. ואולי, בתקופה שבה כל אלבום צריך להיות מורכב ומרובד כדי להרוויח תשומת לב של המבקרים, דווקא מרענן לשמוע משהו פשוט ו"סטנדרטי" - שירי מערכות יחסים בנאליים, המטופלים בנימה הומוריסטית ואירונית מודעת לעצמה, מוגשים בחן אפלולי (בעיקר בגלל קולו המרשים של הסולן).

בסיכומו של דבר, עם כל הביקורת שיש לי כלפי האלבום הזה ועם כל ההתנשאות שלי, אני מודה שאיכשהו אני לא יכול להפסיק לשמוע אותו.

הקיץ האחרון

they were trying to find clues to all the mysteries and mistakes god has made""

Nasia              

נאסיה היא נערה שחורה כבת 13 בעיירה קטנה בדרום ארה"ב. הווייס אובר החולמני שלה הוא שילווה את הסרט. היא נערה בוגרת לגילה, או לפחות כך היא רואה את עצמה, וכבר בתחילת הסרט היא נפרדת מבאדי בגלל שבעיניה הוא לא מספיק בוגר. באדי הוא דווקא נער די דעתן, שמצליח לבטא לאורך הסרט רגשות ומחשבות שמבוגרים רבים אינם מודעים להם אפילו. אך נאסיה בוחרת בג'ורג' להיות הגבר שלה. ג'ורג' הוא ילד שקט וחולמני עם משיכה לחיות. היא קוראת לו ג'ורג' וושינגטון כי היא חושבת שהוא נועד לגדולה. בדרך כלל ג'ורג' ובאדי מסתובבים ביחד עם וורנון וסוניה בין ההריסות הנטושות שמציעה להם העיירה שלהם. כמובן שיש גם מבוגרים בסביבה, אבל הם רק דמויות המשנה ונראה שאינם יודעים יותר מהילדים.

קיץ. אך זהו לא סתם קיץ. זהו הקיץ שאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה. מערכות היחסים יהיו מסובכות יותר, ההחלטות קשות יותר, והזמן יראה כמהיר פי כמה. זהו הקיץ שבו ההתבגרות מתחילה להראות את סימניה, אך טרם חושפת את כל צורתה המדכאת. הקיץ שבו אתה מתחיל לגלות את העולם וכבר נראה לך שאתה מתחיל להבין הכל, אך בעצם עדיין נהנה מחוסר הידע שלך. אך תשכחו מאותם סרטי הנעורים הלבנים שהונדסו לתוך תסריט מאולץ ולא אמין של התבגרות+הרפתקה+התמודדות עם פחדים=פיל גוד. ברובו ג'ורג' וושינגטון הוא מבט מדיטטיבי ומהורהר על ילדות והתבגרות של ילדים רגישים ומלאי דמיון באזור עני.

ובאמת ש-  George Washingtonהוא כמו אנטיתזה מושלמת לאותם הסרטים הלבנים והלא אמינים משנות השמונים. קשה מאוד לבחור מילים כדי לתאר את הסרט הזה. שכן כוחו הוא בדימויים. אפשר רק להגיד שהוא עוסק בילדים האלה ובלמידתם את העולם ואת עצמם. זהו אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי אי פעם. היופי הזה נובע מהדמויות המקסימות שהמפגש איתן מרגיש טבעי ואמין בצורה יוצאת דופן, ומהצילום העדין והמרגש. יש משהו מאוד פשוט בסרט הזה, משהו מאוד ריאליסטי ואמין, אך בו זמנית יש בו גם משהו מאוד מורכב וסימבולי.

[Rico] It's a nice town.

I mean, it's like any other place, I guess.

It got its good parts,

and then on the other side of the coin,

there are the bad parts too.

It's just really too bad you can't see the stars on account of all the smoke.

[Buddy] Man, you know what? My room ain't got no windows anyway

התאהבתי בו איך שהוא התחיל. סיקווינס הפתיחה הלירי ואווירת החלום השוררת בחציו הראשון הזכירו לי ממש את סרטיו של טרנס מאליק (אולי המחמאה הטובה ביותר שאפשר לתת לבמאי), ובעיקר את ימים ברקיע (אולי כי גם הוא מתחיל בצילומים של רכבות ובוויס אובר מוזר של ילדה קטנה). כמו אותו הסרט, גם ג'ורג' וושינגטון מתעסק פחות בעלילה ויותר בתחושות ובזיכרונות.

כאמור, הוא מצליח לעשות את זה בעיקר באמצעות הסינמטוגרפיה המהפנטת. בניגוד לציפיות מסרט על נערים שחורים בארה"ב, הסרט אינו מחוספס ואינו קליפי ואלים. אלא הוא נע לאט ובעדינות, מתענג על הנופים ועל הדמויות שלו. באמת שאני לא מכיר סרטים שעוסקים בחייהם של נערים שחורים בארה"ב, שטופלו בכזאת עדינות לירית.

הצילום נע איפשהו על הגבול שבין ריאליזם דוקומנטרי לפורמליזם פיוטי. על צבעיו החמים והנוסטלגיים והיכולת שלו לתפוס במדויק את הליריות שבכל רגע ורגע. התאורה הרכה, שגורמת לך להרגיש כאילו הדמויות מוארות מבפנים, רק מוסיפה לתחושת הכמעט חלום ששוררת לאורך הסרט. ג'ורג' וושינגטון מצליח, כמו סרטיו של מאליק, להתבונן בפרטים הקטנים והחמקמקים שהם החיים. להעלות את היומיום לרמה כמעט קדושה. כל זה גורם לו להיות כמעט מנותק מהמציאות. בתים נטושים, מסילות רכבת מושבתות, מגרשי גרוטאות – באמת שכל אלה מקנים לסרט מראה כמעט פוסט- אפוקליפטי. העדר של מכשירים מודרניים כמו מחשבים או פלאפונים רק  מחזק תחושה האנכרוניסטית ששולטת בסרט.

הסרט מחולק לשני חצאים, כשביניהם מפרידה תאונה טרגית שמשנה משמעותית את הנימה של הסרט וכמעט מאיימת על היופי הנוסטלגי ששרר לפניה. על היופי החלומי ששאב אותנו קודם אל תוך הסרט. אחרי שנשאבנו פנימה, פתאום הוא דורש מאיתנו הרבה יותר. הוא לא נותן לנו תשובות מוכנות מראש אלא מכריח אותנו לענות במקומו. חציו השני הוא כבד יותר ומאתגר יותר. הוא בו זמנית ריאליסטי יותר, אך גם הרבה יותר קיצוני מבחינה סימבולית. העריכה קשה יותר להבנה והאירועים הופכים יותר סימבוליים מרגע לרגע. תחושת חרדה ובלבול אוחזים בך. אתה חייב לחשוב, להבין  ולהחליט. זהו החצי שאי אפשר היה להימנע ממנו.

והאם זה לא ככה תמיד בחיים? אנחנו לומדים להעריך דברים רק אחרי שהם נלקחים מאיתנו. וזה תמיד קורה. וזה תמיד קורה מהר ובלי אזהרה וכאילו משום מקום. אתה עוצר פתאום ושאל את עצמך- איך לעזאזל הגעתי לזה?

מה שמאפשר את המבט הייחודי של הסרט הוא החוסר יומרה שלו. הסרט לוקח את הדמויות שלו באותה הרצינות שהם לוקחים את עצמם. הוא מקשיב לשיחות שלהם בלי התנשאות של מבוגר.  יש מין עדינות  מאחורי הבימוי שמאפשרת את האינטימיות הלא מתאמצת שמורגשת בזמן הצפייה. את הגילוי של הפיוטי שבקיום היומיומי. זהו לא סרט בעל אג'נדה חברתית, הוא לא בא להגיד, להטיף או להזהיר. הוא פשוט מציג את הדברים כפי שהם – כפי שהם דרך עיני הילדים האלה. ואולי דווקא צורת ההסתכלות "השונה" הזאת היא שגורמת לצופים "לגלות" את חייהם מחדש, לתרגם את החיים שלהם מחדש באמצעות הדימויים מלאי החמלה האלה. אם בכל זאת אבחר להידרדר לאמירה חברתית כלשהי, אז רק אגיד, שנראה שלא היה אף סרט אחר שחזה את עלייתו של נשיא שחור בארה"ב, כפי שעשה זאת ג'ורג' וושינגטון. הוא עשה זאת באמצעות החיפוש בתוככי הנפש של המתבגר העני (ולא בהכרח השחור), חיפוש שיש בו ניסיון ברור להגדרה מחדש של הזהות הלאומית שלו.

I just, I just want out of this.

All my life...

It's like I can't trust

nobody, man.

All my life,

people have let me down.

I just want to be by myself

and just think about this...

and think about what I'm gonna do.

'Cause I know

I ain't stayin' around here.

I just wish I had my own tropical island.

I wish I could go to China.

I wish I could go to outer space, man.

I wish I had my  own planet.

I wish I could just sit around with computers and machines and just brainstorm all day, man.

I wish I was born again.

I wish I could get saved and give my life to Christ.

Man, I just wish there was one belief... my belief.

I wish there were 200 of me, man.

רואים שהסרט טופל בידיים נבונות ורגישות, כי הוא מתחמק מלהכריז מסר ברור וחד משמעי. לא תמיד ברור אם הבמאי אוהב את מה שהוא מראה לנו או מבקר את זה. ודווקא אמביוולנטיות רגשית זו היא שמצביעה על אהבה אמיתית לדמויות שלו. מצד אחד מורגשת כאן ההתרפקות על הנופים העצובים של העיירה הנידחת הזאת. יש חמלה רבה כלפי האנשים שמאכלסים אותה, בעיקר לילדים שחוקרים את האזורים הנטושים שלה. אפשר ממש להישבות בקסם של הילדות המוזרה הזאת ולשכוח את כל הרע שזה מכיל בתוכו. מצד שני, ברור  שההעדר הופך כאן לאמירה, לביטוי של כמיהה אחר משהו שלא בנמצא- בית, דשא, בית ספר, מגרש משחקים. כל אותם הדברים שהפכו כבר כמובנים מעליו כשחושבים על חייו של ילד או משפחה בכלל.

מה שיפה הוא, שמהתנגשות בין שני ההיבטים האלה, יש כאן גם הרגשה של היוולדותו של עולם חדש (אם כבר הזכרנו נופים פוסט אפוקליפטיים),של מבנה חברתי אלטרנטיבי. עולם שמתנער מהבדלים גזעיים, חברתיים  או כל היבט תרבותי אחר שאנחנו נעזרים בו כיום על מנת להגדיר או לאפיין אדם אחר. עולם עצוב אך יפה וחד פעמי. עולם נוסטלגי ואופטימי.

אני מרגיש שאני נכשל בלהסביר באמת את הסרט. בלתאר אותו נכון. לצערי, רגעים של התגלות והבנה בחיים, רגעים של עוצמה ומשמעות אמיתיים, הם תמיד רגעים שבלתי אפשרי לנסח במילים. אלה רגעים קטנים שאפשר לתאר אבל קשה להסביר. והסרט מלא בהם:

השיחות בין הילדים, השיחות בינם לבין המבוגרים, השיטוטים שלהם בין ההריסות (סצנות שממש הזכירו לי את סצנות השיטוטים ביער בקלרה הקדושה), הדשא שגדל דרך פסי הרכבת, הצורות שהצללים עושים על הקיר, השיחה שבאדי מנהל עם פועל מפעל לבן בשנות ה20 שלו על מערכות יחסים, ( והמבוגר מקשיב לו, באמת מקשיב לו), הגעגועים של באדי לחברה שלו – שנזכר איך שהעיניים שלה דלקו באור משונה כשהיא הסתכלה עליו, וזה שבאדי שר לאמא שלו כל הלילה כדי שהיא תרדם – ושזה בסדר, כי זה גם מרדים אותו, או סוניה, ילדת טום בוי לבנה שמסתובבת איתם, שמדברת על אי יכולת להרגיש... אלו הם רק חלק קטן מהרגעים היפים של הסרט. רגעים שאני נזכר בהם כמו שנזכרים בחלום.

ואולי החיבור הוא רגשי יותר. אישי יותר. ואולי תחושת הנוסטלגיה שהסרט הצליח לעורר אצלי היא שכבשה אותי. החצי הראשון של הסרט דיבר ישר אל נימי נשמתי הכמהה אחרי נופי ילדותי, על  הבתים הנטושים ופיסות האורבניות האפורה שהיו מגרש המשחקים שלי ושל החברים שלי מאז. פתאום זיכרונות הילדות שלי זכו להילה מנחמת של קסם קולנועי. ואני ישבתי שם. מחייך.

בסופו של דבר ג'ורג' וושינגטון הוא סרט קטן. זהו לא סרט רחב יריעה, שעוסק בנושאים כבדים ורבי משמעות שגורל העולם נאחז בהם, אך זה לא מונע ממנו להיות יצירת אומנות שמצליחה לגעת במסתורי הקיום האנושי.

.

(סיקוונס הפתיחה של הסרט)

תכף אשוב...

גיליתי שמש

רות דולורס וייס עולה על הבמה הקטנה של לבונטין 7. אשה-נערה עדינה, שעם תלתליה הקצוצים, ניראת עוד יותר שברירית מתמיד. בחיוך מובך ובמבט מסתתר היא מתיישבת אל הפסנתר, הפונה לכיוון פנים הבמה ולא אל הקהל. היא מתחילה מייד, מפתיעה את הקהל בעוצמת קולה הסדוק:

גיליתי שמש
גיליתי שמש מחדש
הצל שמוטל ממני והלאה
על צפרני חתול וסביונים בעשב
על מרצפות, אספלט, עפר בדרך
המקום שלי תחת השמש
בכל מקום שבו אהיה

כמה שניות של שקט המום. ואז מחיאות כפיים. היא מבקשת סליחה על כך שזאת רק היא היום, רק היא והפסנתר. לא נראה שיש מישהו מאוכזב.

כבר על ההתחלה יש הרגשה של הופעה פרטית- כמעט סודית. הקהל שהתקבץ הערב הוא קטן. הוא צופה בה דומם, מקשיב למילים, כאילו אוחז את נשימתו. אף אחד לא שר יחד איתה. זה לא כזה סוג של הופעה. אין ספק שכולם אוהבים אותה. זוהי אהבה דואגת, עדינה, מחבקת והמבוכה שלה מול המבטים האוהבים שלהם רק מחזקת את אהבתם.

זאת אמורה להיות הופעת קאברים, אך כפי שמתגלה די מהר, רות דולורס זונחת את רשימת השירים שהכינה מראש לטובת סלקציה אינטואיטיבית יותר. יש לה רגישות גבוהה למילים. אפשר לראות את זה באופן הכתיבה שלה ולשמוע באופן בו היא מבצעת את שיריה. לכן גם הקאברים שהיא כן מבצעת הם כל כך מעניינים. כשהיא מבצעת שיר של מישהו אחר (ניק קייב, נינה סימון, הצ'רצ'ילים...), היא הופכת אותו לגמרי לשלה. במיוחד בלט הביצוע ל"דברים האהובים עליי" מצלילי המוסיקה, שבידיה שלה הפך למלנכולי עד כדי קורע לב.

Raindrops on roses and whiskers on kittens
Bright copper kettles and warm woolen mittens
Brown paper packages tied up with strings
These are a few of my favorite things

Cream colored ponies and crisp apple streudels
Doorbells and sleigh bells and schnitzel with noodles
Wild geese that fly with the moon on their wings
These are a few of my favorite things

Girls in white dresses with blue satin sashes
Snowflakes that stay on my nose and eyelashes
Silver white winters that melt into springs
These are a few of my favorite things

When the dog bites
When the bee stings
When I'm feeling sad
I simply remember my favorite things
nbsp; Anf then i don't feel so bad

לוקח לה זמן להשתחרר. זמן להרגיש נוח יותר ולהשמיע את המילים שלה, שבין השירים, ברור יותר. נראה שהיא מרגישה כמעט לא נוח על הבמה, מעיפה רק מבטים מרפרפים על הקהל שמולה, שיושב שם כמו חבורת ילדי בית ספר ממושמעים. מתחמקת מהמבטים המעריצים הדבוקים אליה, המוכנים לבלוע ברעב כל מחווה של רגש מהאנטי-כוכבת שלהם, היא ממשיכה בהופעה.

הניגוד שבין ההגשה העוצמתית של השירים, החושפנות של המילים שהיא כמעט זועקת אל החלל, התוקפנות של אצבעות ידיה הרוטטות על קלידי הפסנתר, לבין דמותה העדינה והשקטה שהקהל זוכה לראות בין השירים, הוא מפתיע ומרגש. ובאמת מצאתי את עצמי מתרגש. מוקסם מעצם הצפיה בה מופיעה, עוברת את השינויים האלה בין ביצוע לביצוע. לא כך חוויתי את המוסיקה שלה עד עכשיו. לא ככה דמיינתי את השירים.

אין לה דמות בימתית. הכנות של ההופעה שלה היא מוחלטת.  זוהי כנות שאי אפשר לזייף ונדיר למצוא. או יותר נכון, נדיר למצוא אצל מישהי כל כך מוכשרת. התחושה היא של חשיפה של ממש. כמעט חדירה לפרטיות של האומן. והאם זה לא הקסם האמיתי של אומנות? (לפחות לפני כל הגלגולים הפוסט-מודרניים נטולי הרגש שלה...). אכן רות דולורס וייס לוקחת את הקהל שלה אחורה, אל מקום בסיס יותר שבו המוזיקה תפקדה פעם - מקום של רגשות ויצירה פרטית, מקום של יצירה כהכרח ולא כבחירה. הופעות מסוג זה הן הסיבה להאמין בחיי המוזיקה שמחוץ לאולפני ההקלטות. עדינות כזאת היא לא משהו שרגילים אליו, במיוחד לא מזמרת שמאחוריה כבר שני אלבומים שהוכיחו את היותה יוצרת של ממש. לכן כל כך קל להבין את החיוכים המעופפים הפזורים על פני האנשים בקהל. הם מוקסמים ממנה.

רואים שקשה לה. קשה לה, כי ביצוע השירים דורש ממנה התמסרות רגשית. התמסרות שקשה לה מול קהל אנשים שהיא לא מכירה. כמעט לפני כל שיר היא עוצרת לכמה רגעים של הכנה נפשית, וכמעט אחרי כל שיר היא עוצרת עוד פעם כדי לאסוף את עצמה מחדש לפני פנייתה אל הקהל. לפעמים זה מרגיש שהיא שוכחת איפה היא נמצאת – מתמסרת לגמרי למילים של השירים ולמקום אליו הם לוקחים אותה. וזה מקסים. בחיוך מבויש של אדם שתפסו אותו באמצעו של רגע אינטימי, היא מצמידה את אחורי כף ידה אל שפתיה ומחייכת לעצמה חיוך חמוד של ילדה חולמנית.

No one's dreams can be more real then mine 

I lived of dreaming for so long 

No one's hope can be stronger then mine 

It survived where no hope can grow

ככל שההופעה ממשיכה רות דולורס נפתחת יותר. אולי זאת כוס הוויסקי שליד הפסנתר ואולי זה פשוט תהליך ההתקרבות האיטי שלה אל הקהל, אבל היא מתחילה לפטפט יותר ואפילו להעיז ולצחוק על עצמה קצת. יש קסם נדיר בתהליך ההתקרבות הזה שבינה לבין הקהל. תהליך ההתקרבות הזה הוא הסיבה לייחוד של הופעותיה. הוא הסיבה שכל אחת ואחת מהן היא תמיד אירוע חד פעמי. ואכן גם הקהל מתחיל להרגיש קרוב יותר. אנשים מרשים לעצמה לזרוק מחמאות, בדיחות או הצעות לשירים.

מה שמוסיף לאווירה האינטימית והחד פעמית הוא הסדר האישי שבו היא בוחרת לבצע את שיריה. היא זונחת את הרשימה שהכינה מראש ונותנת לרגש ולאינטואיציה לנווט את דרכה. רואים שהיא אף פעם לא בטוחה מה יהיה השיר הבא שהיא תשיר. ידיה קפואות באוויר מעל קלידי הפסנתר, עיניה בוהות קדימה אל הכלום- מה היא תשיר? הקהל שותק ומצפה. הבחירה נעשית באופן שבו תתאים את עצמה לרגע, מה שהופך את ההופעה לההופעה ולא עוד הופעה.

It gets me anyway, it gets me anyway
No matter what I do, no matter what I pray
It gets me anyway
It gets me anyway
That awful blues

I don't feel upset
I know each has his share
and everyone is free
It's just that some choose to live in jail
I don't feel upset but I'm weakening
Help me if you can

It gets me anyway
It gets me anyway
have I lost the fight
It feels as if it's hear to stay and it gets me
Anyway
That awful blues

פתאום אני מבין שמזמן לא חוויתי הופעה חיה. נכון, ראיתי הופעות. אבל מזמן לא חוויתי אחת. מעניין וכמעט ממכר לעקוב אחרי השינויים שעוברים על רות דולורס וייס במהלך ההופעה. ממבוכה עדינה מכונסת בעצמה, שבין השירים, אל העוצמה הטוטאלית והמערערת בזמן הביצועים. היא תוקפת את הקלידים בעוצמה רגשית מפתיעה ושרה כמו לעצמה. שרה את שיריה במלוא הרגש, כאילו היא מביעה את מילותיהם בקול בפעם הראשונה.

אין ספק שלראות את הופעתה השברירית ומלאת העוצמה, של האישה המובכת ומלאת הכריזמה הזאת, שמפשיטה מעצמה שכבה ועוד שכבה מול קהל שיודע להעריך את זה, היא חוויה של ממש. חוויה השונה מאוד מחווית ההקשבה לאלבומים שלה לבדם. אולי בעצם זוהי חוויה משלימה, אך ללא ספק שהיא מוסיפה רובד חדש וחשוב ליצירות שלה.