ניגשתי בחרדה מסוימת לסרטו החדש של אנטון קורבין The American (האמריקאי). בכל זאת, קונטרול היה סרט מושלם על סולן של להקה מושלמת וסרטו החדש נעשה עבור אולפנים הוליוודיים והכוכב הראשי שלו הוא ג'ורג' קלוני. חודשים נמנעתי בלצפות בסרט בשל החרדה להתאכזב.
לשמחתי החרדה היתה מיותרת. מה שקיבלתי היה תוספת משלימה לסרטים הסגפניים אודות המתנקש המתבודד- הסמוראי המודרני, אם תרצו. זהו תחום לא קל לנסות ולדרוך בו. מעט סרטים באמת הצליחו לשדר את הנימה הנכונה בהתעסקותם בנושא. הפיתוי להדרדר לאקשן מסיח את הדעת או לסיסטמטיות של תסריט הוליוודי הוא קל מדי. אך נראה שקורבין עשה את השיעורי בית שלו. הסרט רחוק מלהיות הוליוודי והינו מהורהר ו"אומנותי", ומהווה המשך ישיר (ומפתיע) לסרטים כמו הסמוראי (המאסטרפיס של המיני ז'אנר) וגוסט דוג. הקצב שלו דומה יותר לזה של סרט דרמה יפני והעלילה הצפויה שבמרכזו היא משנית ותפקידה הוא רק מסגרת לתצוגה מהפנטת של שפה קלנועית מוקפדת, בדומה ל"סרטי ההרפתקה" של אנטוניוני.
ג'ק, מתנקש מקצועי ורב אומן בהרכבת כלי נשק לפי הזמנה, מותקף באמצע חופשה רומנטית עם בת זוגתו, בלוקיישן חורפי ופסטורלי. הוא בורח לאיטליה. לכפר קטן מבודד ומהמם ביופיו. בין שיטוטיו הרגליים, שתיית הקפה, שיחות עם הכומר המקומי והתאהבות בזונה חיננית, הוא שוקד על עבודה חדשה שהוזמנה ממנו. אך נורמאליות היא לא מילה שקיימת בעולמו של ג'ק והמציאות החדשה שלו מתערערת, כשהוא מבין שעוקבים אחריו. ג'ק חייב להחליט מה הוא רוצה וכיצד להמשיך מכאן ....
הדבר הראשון שבולט לעין הוא הסינמטוגרפיה; הצילום הוא מלאכת מוקפדת מרשימה ולמרות היותו סרט מתח, המתח אינו נוצר מהעלילה, אלא מההיבנות האיטית של הדמויות והאופן שבו המצלמה מתבוננת בהן. לא סתם הזכרתי קודם את אנטוניוני. גם הסרט הזה מהדהד את האווירה האקזיסטנציאליסטית ששלטה בקולנוע בסוף שנות השישים. גם כאן, הנופים של איטליה, שבסרטי ג'ימס בונד יכלו לתפקד כגלויה של הרפתקה אקזוטית, משדרים במקום זה תחושה של מרחק, ניכור ובדידות. בדידות בלתי נסבלת העומדת בין אנשים כמו חומה שאי אפשר לחצות אותה.
ג'ק אינו מצליח להיטמע בעיירה השלווה. אינו מצליח למצוא את המקום שלו. הסרט מלא בשוטים שלו הולך בסמטאותיה, ספק מחפש משהו ספק מתחמק. למרות המיקום הפסטורלי והאפשרות לאווירת סרט מתח רומנטי, התחושה היא של מחנק וחוסר ביטחון. קורבין מבטא את העולם שג'ק חי בו באופן מושלם. הבימוי שלו מציג עולם לא ברור: כל אדם שנקרה בדרכו, חסר את האופי הרגיל של ניצב בסרט הוליוודי: אין חיוכים, אין ברכות.... רק מבטים ריקים (או שהם רבי משמעות?) וצללים של אנשים המתבוננים בו מתרחק. אין את הנינוחות התיירותית של לוקיישן בעל קסם זר. הצילום מחזק את תחושת החוסר שליטה של ג'ק במרחב שלו והבימוי מעביר את תחושת הבידוד והבדידות, כמו גם את תחושת הפרנויה הגוברת שלו. עד שכל דמות, כל צללית – היא הצל שמכביד עליו.
The American, בדיוק כמו הגיבור שלו, עושה את צעדיו באיטיות מתוכננת בקפידה. הדיוק שבו הסרט הורכב הוא פשוט מרשים. אין מילה או שוט אחד מחוץ למקום. קורבין אינו מתפתה להדגיש או לצעוק. הסרט דורש תשומת לב וסובלנות מהצופה שלו, ובזה נמצא אולי סוד הקסם שלו. בכך הוא מתעלה מעל לציפיות הצופה, המורגל למבנה דרמטי הוליוודי של אקשן אהבה וסוף שמח, ובמקום זה מקבל רק מתח שהולך ומצטבר. אך זהו מתח אחר מהמוכר לנו. הסרט לוקח את הזמן שלו כדי להכיר את הדמויות, שקיימות כאילו ללא עבר, אך מקוות לעתיד מסוים.
הסרט משיל מעצמו את חליפת הסרט ההוליוודי הטיפוסי כבר בסיקווינס הפתיחה המתעתע. כוחה של ההתחלה הזאת מתגלה ככפול לקראת סיום הסרט, והיא יוצרת מין מעגליות מדכאת המרמזת על הסוף הבלתי נמנע. היא מציגה לנו דפוס שחוזר על עצמו ולא חיים נורמליים שהופרעו. לג'ק אין חיים נורמליים. כמו סמוראי אמיתי, חייו הם העבודה שלו. המקצוע הזה הוא גזר דין נוקשה שאינו משאיר הרבה מקום למנוחה של רגש אמיתי.
ואכן, הסמוראי האורבני הבודד תמיד נשא את מקצועו כגזר דין אכזרי. עברו אף פעם לא מוצג ולכן דריכתו במקצוע אף פעם לא מוסברת. המקצוע הוא מציאות קיימת. דבר המוסיף רק יותר לתחושת הייאוש ההולך וגובר האוחזת בגיבור. העולם האמיתי אינו נגיש לו.
מה שהסרט הזה תורם לקודמים בשרשרת הוא מימד של רגש. הדמות הקולנועית הזאת אף פעם לא צוירה באופן רגיש כל כך. הסרט הזה הוא תוספת חשובה לז'אנר הזה, בעיקר כי הוא גורם לך להבין יותר לעומק את הדמות הזאת, שהולכת ונכחדת מהנוף התרבותי. ההתנהוגת השלווה שלו היא לא הצגה של קוליות גברית, אלא ביטוי לעול שעליו לסחוב, בידיעה ברורה שאין להיפטר ממנו אף פעם. האיפוק אינו ביטוי לנפש סגפנית, האיפוק הוא הכרח. הכרח מתיש ומתסכל. הסגפנות היא לא ביטוי למקצועיות נטולת רגש. היא המשקולת שמחזיקה את הכל מלהתפרק. זאת הטרגיות של ג'ק. זו חתיכת הפאזל שהיתה חסרה לי להבנה הסופית של הדמות הקולנועית הזאת.
הקור החיצוני הוא ההפך מהחום והרגש הכבולים בתוכו. היעילות הדקדקנית שבה הוא הוא עושה כל דבר, היא ביטוי חיצוני למכאניות שעליו לכפות על עצמו. טרחנות מקצועית המנתקת אותו רגשית מהעולם שמחוץ לו. האיטיות שבה מוצגות פעולותיו היומיומיות, אינן מבטאות בהכרח שקדנות מקצועית, אלא מדגישות את הסטטיות של חייו. הסרט נטול חיוכים, אך זוהי לא הרצינות הקרה של גבריות דומיננטית, אלא העדר רוח חיים השורה על אדם, אשר נעול בתוך חיים שאינו רוצה בהם.
לא פלא, אם כך, שג'ק מסכן את עצמו שוב ושוב. בודק את הגבולות שלו. נכנע לצד הפגיע והרגיש שלו. הצורך להיפטר מתחושות הבדידות. הצורך להתמקם. הצורך שבהבנה והקשבה של אדם אחר. אך קשת הרגשות, אשר זמינה לשאר האנשים, אינה נגישה לאדם שחי בעולם שבו כל אחד הוא או חושד או חשוד. עולם בו כל מבט זוכה להתעמקות חשדנית. עולם שבו אתה ישן עם עין אחת פתוחה. ואכן, ג'ק שומר תמיד על מרחק מסוים. רשת שקרים שאמורה להגן עליו. מיואש בשל כשלונות העבר, ג'ק- מקצוען בתחומו, בוחר לחפש אהבה אצל מקצוענית בנתינת אהבה- זונה. מי שמשלים את המשולש של הרהורים פילוסופיים על אמונה, קבלה והדרך להסתכל על העולם הוא הכומר הזקן, שנותן קונטרה כנגד חייו מלאים החטאים של ג'ק ומספק אישור אקזיסטנציאלי לחיפושיו אחר גאולה פרטית.
הכי חשוב כנראה, ומה שמעלה את The American מעל לחוויה רגעית חולפת – זהו סרט שעצבות מחלחלת דרכו. יש עדינות בדמויות, רגישות שכולם מנסים להסתיר, תחושת בדידות המרחפת במרחבים הפסטורלים והריקים האלו. הסרט עטוף מלנכוליות, הוא מהורהר ועדין, כשרמז לכובד רגשי מרחף מעל הכל. בחירתו של קלוני מתגלה כלא פחות מהברקה קולנועית. כמו סמוראי גאה, יש בו עצבות אמיצה של נסיון חיים ארוך ומפכח. קלוני מגיש הופעה מאופקת מערערת רגשית. הוא לא משחרר אפילו טיפת חיוך לאורך הסרט כולו. האפקט הרגשי הוא עצום. שחקן כריזמטי ומרשים שקסמו האישי והקולנועי ידוע לכל מוותר על מה שהפך אותו למה שהוא. התוצאה היא הרגשה לא נוחה של סירוס רגשי. תחושה של אבל על האפשרות הלא ממוצה של הגבר המרשים הזה. כתוצאה מכך, הפעם היחידה שרגש של ממש ניכר בפניו הופכת להיות בלתי נשכחת. שום בימוי לא היה יכול להדגיש את הרגע הזה יותר טוב. אנחנו נדבקים לעיניו שמוארות לשניה, כאשר נראה שהכובד הוסר מהן לכמה רגעים. אנחנו מבינים את המשמעות הרגשית של הרגע הזה. ואנחנו מאחלים את זה לג'ק. אנחנו נחשפנו לקרע שבנשמתו ואנחנו מקווים שהוא יתאחה.
הרגש הזה הוא שמוסיף מימד טרגי לסוף המקובל על הז'אנר. כמו כל סרט סמוראים, המוות הטראגי צפוי מראש, אך כאן, מתווסף לו מימד של החמצה – אילו הסתפק בחייו המקצועיים, היה יכול למות בכבוד ובשקט, אך בגללל ההתעוררות הרגשית שלו, רגעיו האחרונים הם התאבדות נואשת. מצד שני, אולי דווקא כאן הוא גואל את עצמו. מאפשר לעצמו כמה רגעים של אשליה. של היסחפות לרגשנות רומנטית חסרת היגיון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה