אם אני מתבונן אחורה אל החורף שעבר ומנסה להתחקות אחרי הקולות שליוו אותי כל הדרך עד ליום הזה, חיוך עולה על פניי. לעומת השנה הקולנועית הדלה, שאפשר לציין לזכותה רק את Inception, מבחינת מוזיקה זאת הייתה אחת השנים טובות מזה הרבה זמן. וזאת למרות האכזבות הרבות שהיא הביאה איתה (אינטרפול, מ.י.ה...).
אתה יודע שהמוזיקה שהקשבת לה, באמת נכנסה לך לדם, כשאתה מסה לדמיין כיצד היית מרגיש, אילו היא בכלל לא היתה נוצרת - והתחושה היא של ריקנות! מה היתי עושה בלי העזרה שלהם? איך היתי שורד את הקיץ הנוראי שהיה כאן, או את מעברי הדירה או את ההיא שהלכה לה... לא מפתיע, אם כן, שהרשימה נשלטת על ידי אלבומים מלנכוליים יותר, אווירתיים יותר. כמה מהם הם אפילו אלבומי פרידה מובהקים....
אתה יודע שהמוזיקה שהקשבת לה, באמת נכנסה לך לדם, כשאתה מסה לדמיין כיצד היית מרגיש, אילו היא בכלל לא היתה נוצרת - והתחושה היא של ריקנות! מה היתי עושה בלי העזרה שלהם? איך היתי שורד את הקיץ הנוראי שהיה כאן, או את מעברי הדירה או את ההיא שהלכה לה... לא מפתיע, אם כן, שהרשימה נשלטת על ידי אלבומים מלנכוליים יותר, אווירתיים יותר. כמה מהם הם אפילו אלבומי פרידה מובהקים....
כשהתחלתי לכתוב את הסיכום, שמתי לב שרוב האלבומים שאהבתי השנה, הם גם אלו שהכי התקשיתי להגדיר. בכל פעם לא הצלחתי למצוא את המילים הדרושות לי כדי לתאר את האלבומים האלה (וממש לא רציתי להדרדר למשחקי מילים או אסוציאציות רגשיות סנטימנטליות מוגזמות). ואולי זאת המהות של מוזיקה טובה בעידן האינטרנט. ואולי זאת המהות של מוזיקה טובה בכלל. ואולי זה פשוט מה שהתאים לי השנה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
Motorama - Alpsלהקת הפוסט פאנק הטובה ביותר שקיימת היום. נקודה!
מי ציפה שכל העצבות המלודית הזאת תגיע לה פתאום כל הדרך מרוסיה? ואולי מה שמוזר בכלל, הוא שזה לא קרה עד עכשיו.
אפל וענוג, עדין ועצוב, פשוט ויפה.
כנראה האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה. וכנראה זה שאשמור לו אמונים יותר מכל גם בהמשך. ועדיין אני מתקשה לתאר את המוסיקה שלהם. לא מצליח לחבר משפטים שיצליחו לתאר את המהות שלה. נכשל בנסיונותיי לפרק את הסוד של הקסם שלה למרכיבים מוגדרים ומנוסחים. אולי זה הקסם שלה. הסיבה שאני חוזר אליהם שוב ושוב. ו
למזלי, הקליפים שלהם הם שיקוף מושלם של הרגש שהם מעוררים בי. רסיסי נחמה מלנכוליים.
Gonjasufi - Sufi and a Killerאיזה רעש יפה.
מזיגה מורכבת וחד פעמית של הפקה חכמה, סימפולים גאוניים ואדם אחד העומד בראש ובקולו הסדוק מיילל שירים של כאב ובלבול, של הזיות על תלישות ומערכות יחסים, של חיפוש אחרי שורשים תוך כדי נסיון להשריש חדשים.
בהתחלה היה לי מאוד קשה עם האלבום הזה. כמו רוב היצירות הגדולות, הוא הרגיש לי כבד מדי ולא נגיש בהתחלה; ההפקה המחוספסת, המלמול הלא ברור, האורך של האלבום. הכל הקשו עליי. אך פנינים מתוך הבלגן נצצו החוצה והתעכבתי. זה התחיל עם Kowboyz and Indians המדהים ו-Sheep המקסים. שני שירים פשוט גאוניים. משם זה המשיך לשירים עם הטקסטים הקוהרנטיים יותר, והתחלתי להקשיב...
והקול שלו. Fucking A. הקול שלו!... אין מילים לתאר את הדבר האיטי, הצורם, המבולבל, העדין, החורק, העצוב, הרציני, הכועס, ההיפנוטי, המכשף והמלוכלך הזה. פתאום יכולתי לשמוע את הרבדים השונים שבו ואת חוסר התאום העייף המוקפד שבינו לבין המוזיקה. הנה בלטו פתאום שירים נוספים - Change, Ageing או Holydays. איך יתכן שהאלבום הזה הוא בסופו של דבר אלבום פרידה? איך ייתכן שהוא בו זמנית מרגש אותך ובו זמנית גורם גם לחשוב?
זהו לא סתם אלבום. זהו פסיפס מוזיקלי, תרבותי ורגשי. העומס הוא מלחמה מוזיקלית, הFאנק הוינטאג'י, הביטים המלוכלכים והסימפולים הם טיפול פסיכולוגי מנחם.
זהו אלבום פורץ דרך, וללא ספק שיום יבוא והוא ייחשב לאבן דרך בהתפתחות המוזיקה האלטרנטיבית. וכל העומק הזה שאני מנסה להכניס ביצירה הזאת, לא גורע לשנייה מהכיף שהוא המעטפת שלו. אפשר לא להבין מילה ממה שהבחור צועק לנו ואפשר להתעלם מהטריוויה התרבותית, אך אי אפשר שלא להתחיל לזוז כשאתה שומע את Kowboyz או את DedNd.
עוד יד עוזרת הגיעה אליי בשעת משבר מכיוון ממש לא צפוי.
אין ספק שהאלבום הזה הוא יצירת מופת. אלבום מסיבות עצוב ומלנכולי, אלבום כאב במעטפת של פוסט פאנק אלקטרוני. האווירה העצובה הזאת היא שהופכת אותו ל"השקעה משתלמת"- מה שהופך אותו ליצירת אומנות מורכבת.
שירי אהבה מודרניים וחושפניים, המדברים על חוסר תקשורת והעדר המושג "אהבה רומנטית" במציאות החדשה. השירים מלוטשים ומוקפדים ומתפתחים כולם בצורה חכמה ואווירתית, מה שיוצר אלבום אחיד ומאוחד. כאן אין שום הפתעות. לפחות מזה לא ציפיתי מג'ימס מרפי. מה שחדש הוא, שמתוך היהלום ההפקתי הזה נוצצים להם רגעים של פתיחות חושפנית מפתיעה. זהו האלבום, שבו ג'ימס מרפי מפשיט מעצמו את הקוליות הניו יורקית האדישה שלו ומגלה לעולם נפש של ממש. נפש של גבר רגיש וחלש כמו כולם, שמוכן לעשות הכל בשביל לא להרגיש לבד. של גבר שמקבל עליו את העולם שהוא חי בתוכו, עם הריקנות שמרכיבה אותו, בלי לוותר על החיפוש, אחרי אותם הרגעים הבודדים של רגש אותנטי. שרוצה להתעורר ביחד, גם אם זה היה רק סטוץ.
האלבום הזה הרבה יותר אווירתי מהקודמים שלו, הרבה יותר רגשי. וכאן לדעתי נוצר החיבור הסופי והמושלם, המעלה אותו מעל לקודמיו.
and love is a murderer
love is a murderer
but if she calls you tonight
you know everything will be allright
מאוד קשה להגדיר את המוזיקה שלהם, וזהו כנראה חלק מהיופי שלה. פוסט/דאנס פאנק מתמטי/אלקטרוני, הוא אולי התיאור הקרוב ביותר למהות שלה.
עוד באלבומם הקודם הדהימו אותי הסייחים בניקיון המלודי שלהם. אם אז עוד היה מקום להשוות אותם למרעישים אחרים של התקופה, כדוגמת הקלקסונז, הפעם הם עשו את הדבר הנכון, בהמשיכם את הקו המוזיקלי שסיים את אלבומם הקודם. שירים נקיים יותר, אטיים יותר, חושפניים יותר, ענוגים יותר. הסייחים מרשים לעצמם להתענג על האווירה, משהים את מעברי השירים באופן אמיץ ומוצלח - ללא ספק סממן של להקה שצברה ביטחון בצליל שלה.
עוד באלבומם הקודם הדהימו אותי הסייחים בניקיון המלודי שלהם. אם אז עוד היה מקום להשוות אותם למרעישים אחרים של התקופה, כדוגמת הקלקסונז, הפעם הם עשו את הדבר הנכון, בהמשיכם את הקו המוזיקלי שסיים את אלבומם הקודם. שירים נקיים יותר, אטיים יותר, חושפניים יותר, ענוגים יותר. הסייחים מרשים לעצמם להתענג על האווירה, משהים את מעברי השירים באופן אמיץ ומוצלח - ללא ספק סממן של להקה שצברה ביטחון בצליל שלה.
האלבום אינו אחיד באיכותו, אך חציו השני הוא לא פחות ממושלם בעיניי - כולו קצב מהפנט של רגש מרחף. אם הם ימשיכו במגמה הזאת, אלבומם השלישי צפוי להיות כבר יצירת מופת של ממש.
אלבום קשה, איטי, לא מתפשר, נטול סנטימנטליות, קר, מנוכר. אם זה היה סרט קולנוע היו אומרים עליו שהוא גאוני. שהוא תופס באופן מדויק את הניכור האנושי בחברה המודרנית. שהוא הביטוי האמנותי המושלם לנפש קרועה. שהוא יצירה הנאמנה למסר שלה.
אך זהו לא סרט קולנוע, זהו אלבום של הרכב שכבר לא אופנתי לאהוב. הרכב שלא מנסה לשחק עם הסגנונות העכשוויים כדי לרצות את הקהל שלה. הרכב שרוצה להגיד משהו ואינו מתפשר על האופן שבו הוא עושה את זה. מאסיב אטאק שומרים על איפוק רגשי בלתי אפשרי באמצעות הפקה דקדקנית נטולת רגשנות ועד שמגיעים סוף סוף רגעים של רגש מתפרץ (Saturday Comes Slowׂ), ההרגשה היא של פורקן רגשי מזוקק ומנחם.
זהו אלבום עצוב, מכשף, חכם, מדויק ושואב, המשתפר יותר ויותר עם כל האזנה חדשה.
מי ציפה שיגיע לו לעולם עוד אח ל-On the Beach ו- Sleeping with Angels. אח זקן יותר, רגוע יותר, מפוכח יותר.
ניל יאנג והגיטרה שלו. נקיון יפה ומהפנט. מדיטציה מוזיקלית שנובעת מתוך התבוננות פנימית של אדם אחד. יש כנות חסרת התנשאות במילים שלו, יש כנות בצליל הישיר שלו. זוהי גאונות לא מתאמצת של מוזיקה, הזורמת ישר מתוך הנשמה של היוצר הוותיק הזה.
בלוז, Fאנק, רוק אמריקאי.
נקי, חכם, פשוט, קלאסי.
נקי, חכם, פשוט, קלאסי.
אלה המילים שקופצות לי כשאני נזכר באלבום הזה. זהו רוק בסיסי וטהור במובן הכיפי של המילה. רוק עם נשמה. וכמובן- עוד אלבום פרידה. נראה שהרבה לבבות נשברו השנה. כל אחד באופן אחר. לכל אחד שיר כאב משלו.
יש קלילות בשירים האלה, חינניות לא מתאמצת, טוהר של מילים, הכל בתוך מבנה קלאסי נצחי שמוכיח את עצמו בכל פעם מחדש.
יש משהו מאוד פשוט וילדותי באלבום הזה. משהו שמח מדי; האווירה הנונשלנטית חסרת הרצינות. המלודיות המלוטשות. הסיפורים על ילדי קולג'ים אמריקאיים...כשמתארים את זה כך קשה שלא להרים גבה.
ועדיין, איך שהוא זה עובד.
זאת הכנות שבשירים. וומפייר וויקנד אינם מנסים להיות שום דבר חוץ ממה שהם במציאות- חבורת ילדים בורגנים מניו יורק המתעסקים בעצמם. הם לא אומנים מיוסרים, אין עליהם פוזה של כוכב רוק שתוי- הם פשוט כמה בנים שבוחרים לעשות מוזיקה. והאמת היא, שהם דיי טובים בזה.
זאת הכנות שבשירים. וומפייר וויקנד אינם מנסים להיות שום דבר חוץ ממה שהם במציאות- חבורת ילדים בורגנים מניו יורק המתעסקים בעצמם. הם לא אומנים מיוסרים, אין עליהם פוזה של כוכב רוק שתוי- הם פשוט כמה בנים שבוחרים לעשות מוזיקה. והאמת היא, שהם דיי טובים בזה.
לא סבלתי את האלבום הראשון שלהם. הוא נשמע לי אז כמו ההתגלמות של כל מה שהוא רע במוסיקת האינדי החדשה והכיוון שאליו היא פנתה. הסיבה שהתחלתי להתבייש בריי באן שלי.
באלבום החדש שלהם יש הרבה יותר חן. הרבה יותר קסם. והקסם הזה הוא בסופו של דבר שהשטלת עליי. מין מתיקות נעימה של מלודיות ילדותיות. זהו אלבום הרבה יותר רגיש, אווירתי ושלם מהקודם שלהם. הוא כבר מרגיש כמו יצירה. שמח אך בו זמנית מלודי. ילדותי, אך עם רמז לאירוניות. פסיכדלי, אך בו זמנית גם מורכב, באופן שדורש הקשבה ולא רק האזנה.
יש קסם בהשתוללות האמיצה הזאת. אומץ בשינוי כיוון שהם עשו. בכל שיר יש כאן פוטנציאל לכמה להיטים, אך הם מסרבים להיענות לפיתוי הזה. הבחורים האלה מלאים גאונות, אך הם מסרבים לשחזר את אלבומם הראשון. הם מתעקשים להחליף קצב כל כמה דקות, לשיר משפטים שנשמעים כמו שיחה בין שני היפים בסרט ישן וכמובן לא לחזור על בתים ולהפוך אותם בכך לפזמונים. נכון, זה מקשה... נכון, זה מרגיש מבולבל,...אבל זה גם מרגיש ממש נכון...
לא אוסיף מילים מעבר למה שכבר אמרתי כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה