זאת לא תקופה קלה למבקר המוזיקה (החובב). חודש לפני שהשנה נגמרת לה, כל אלבום חדש שייצא יתקל בצרור אחר לגמרי של התנגדויות, המסתכמות כולן בשאלה המתנשאת- האם האלבום הזה ראוי להכנס לעשיריה הסופית? הרי מבקר המוזיקה כבר מזמן ערך לעצמו רשימה של מועמדים בטוחים, אותם הוא מסדר כל פעם מחדש בתוך העשיריה, מנצל את הזמן המת של נסיעות אוטובוס עצלות. טופח לעצמו על השכם על בחירותיו המוצלחות והטיעונים המחזקים שלו, המוצלחים לא פחות. והנה, באים להם פתאום, להפתעתו הזועמת, אלבומים חדשים לא רעים בכלל... אך מה עליו לעשות? הרי ברור לו, שאין יותר גרוע מהוספה חפוזה בדקה ה-90 של אלבום, שאך זה יצא, אך טרם הוכיח את עצמו. וכמובן, שאף אחד גם לא רוצה להיות סלקטור אטום, שלא מבין את גודל החשיבות של האורח הלא צפוי.
I'm fresher than you all
so i don't have to pause
all of y'all can suck my balls through my draws
עם הציטוט המעודן הזה, מגיע לו האורח הראשון, המפוצץ בהייפ שכולו חצוצרות וסימפולים, והוא לא אחר מקניה ווסט האחד והיחיד. אחרי הנקיון האסטטי של אלבומו הקודם והשמחה הטהורה שכולה להטוטנות הפקתית של האלבומים הקודמים שלו, הנה מגיע לו אלבומו העמוס ביותר שלו. כמו ששמו מעיד עליו - My Beautiful Dark Twisted Fantasy - הוא אלבום מלוכלך והזוי, שכולו התפלשות חולנית בתוך האהבה והשנאה העצמיות של קניה.
התחושה היא באמת של עומס. ריבוי השירים וריבוי הסגנונות איתם משחק קניה, כמו גם ריבוי האורחים והציטוטים התרבותיים, כולם תורמים להרגשה הזו. אך העומס כאן הוא לא טעות בשיקול או הגזמה שחצנית חסרת גבולות- העומס הוא המסר של האלבום. אנחנו בתוך עולמו הפרטי של קניה, וזה לא תמיד קליל ומקפיץ או קול ומתוחכם- לפעמים זה גם כבד ולא מתפשר. האזנה לאלבום הזה נותנת לפעמים ההרגשה של הרס עצמי מטלטל ורועש, של הזיה מטורפת בלתי ניתנת לשליטה. ואין לי שום ספק שמפיק מוכשר כמו קניה היה מודע לתוצאה ובחר במודע להשאיר אותה כמו שהיא. זהו חלק מתהליך החשיפה שבבסיס תהליך ההתנקות שלו. לרגעים, האלבום הזכיר לי את הפתיחות העוינת, האופיינית ליצירתו של גבריאל בלחסן. אלבום שכולו חגיגה חולנית של המחלות הפרטיות של האומן, המציב את עצמו במרכז יצירתו. סבל פרטי ההופך לחגיגה פומבית, שמחרישה את זעקת הכאב של האומן. אפילו השירים שמתחילים כמו שירי אהבה הופכים להיות עוינים ומעליבים. קניה מוציא החוצה את כל הטינופת. הוא לא חוסך מאיתנו את תיאורי הזימה והתסביכים הנפשיים שלו, ויחסית לכוכב בגודל שלו, זה לא כזה מובן מאליו.
כן, ברור שאני מסתכן בלצאת מפגר, כשאני מנסה למצוא משמעות בשירים המזכירים את איבר המין הנשי בערך בכל בית שני, אך אין מה לעשות – זהו היפ הופ. אף אחד לא מצפה למילים עדינות ומלוטשות שיחביאו מאחוריהן משמעות נסתרת של רגשות כמוסים- הכל נזרק כאן לפרצופנו- כולל זוג הביצים השחורות של קניה, המקבלות כמה וכמה אזכורי כבוד. האלבום הזה הוא תיאור עולמו של קניה ווסט. סיפורו של בחור ששוקע יותר ויותר בעולם התענוגות ההדונססטי שיצרה תהילתו, מאחל בסתר לגאולה, שתעטוף אותו ברחמים עדינים ותציל אותו מהאדם שהוא נהיה. אך זה לא קורה. סיפור ההצלחה המטאורי שלו יצר מפלצת. והאלבום הזה אכן מציג אדם כישרוני המכור לשנאה עצמית. כמו שהוא כבר מכריז בשיר הפתיחה- can we get much higher?- קניה דבק במטרה ההרסנית לבדוק את הגבולות שלו ושל הדמות הציבורית שהוא בנה- שני צדדים של אותו האדם, שהוא מתקשה להפריד ביניהן. למרות שהוא רואה את הכיוון שחייו לוקחים, ההתנהגות שלו ממשיכה להנציח את המיתוס שנוצר סביב דמותו. וכך, חלומו האפל מתפקד בו זמנית גם כשיר קינה לקניה ווסט הרגיש והבודד הנעלם לו לאיטו וגם כשיר כמיהה אל עולם הערכים הפשוט של מבנה משפחתי מסורתי וביקורים בכנסייה בימי ראשון. סכיזופרניה רגשית זו, היא שגורמת לו כנראה, לחזור באחד השירים הטובים באלבום Power, שוב ושוב על השורה היפה והמלחיצה- איזה מוות נפלא, לקפוץ מהחלון, לשחרר את הכל- שורה שהופכת להיות הצל המרחף מעל כל היצירה המורכבת הזאת.
למרות כל זה, האלבום הזה הוא באמת מהנה. בנוסף להיותו מגוון מוסיקלית, הוא גם מלא בציטוטים תרבותיים, ההופכים את ההאזנה לשירים שלו לחוויית טריוויה פעילה, בדומה לחוויית הצפייה בסרטיו של טרנטינו. הכושר הוורבאלי שלו נמצא כאן בשיאו והאלבום אכן מפוצץ במשחקי מילים מהממים, הממלאים אותך ברצון עז לחזור ולצטט אותם בפני חברים הפחות מעודכנים שלך (מה שמתגלה כמאוד קשה ועילג, אם אתה בחור לבן חסר קצב). מה גם שמבחינתי, ראפר שמצטט את נפוליאון דיינמייט, הוא לא פחות מגאון.
רק שמישהו יחבק אותו כבר ומהר...
רק שמישהו יחבק אותו כבר ומהר...
Now we are old as bread
We walk along our golden crest
We hide away for a week
We only look and don't speak
האורח השני הגיע לו באופן שקט ומפתיע הרבה יותר, והקסם הזה כבר הוסיף לו נקודות בונוס להמשך המירוץ. זהו אלבום שונה לגמרי, גם בגישה וגם בהגשה. יש לו את האיכות הנדירה הזאת, של כישרון לא מתאמץ, שמחלחל לאט לאט והופך להיות פסקול חובה לפני שיוצאים מהבית או כשחוזרים אליו. למפלט מנחם של טרם או אחרי המפגש עם המציאות. אני מדבר כמובן על Forget, אלבום הבכורה המקסים של Twin Shadow, ממתק אינדי שכולו אווירת נוסטלגיה עכשווית.
אם קניה ווסט מפוצץ אותנו בהפקה גרנדיוזית, עמוסה ומתחכמת, טווין שאדו מעדיף לשמור על הפשטות הבוסרית של הקלטה ביתית. אם קניה מתאמץ להפתיע בכל פעם בצירופי מילים חד פעמיים ומהממים, טווין שאדו פונה אלינו בשפה יומיומית המתארת סיפורי אהבה קטנים. אם קניה נמצא במלחמה מול עצמו ושאר העולם, אז טווין שאדו מגיש את שיריו בחינניות לא מתאמצת, המוסיפה להכל תחושה של רעננות וסקרנות. אך פשטות היא לא דבר שקל להשיג. כשיש פחות מרכיבים נדרשת מיומנות נדירה (מיומנות, שקניה ווסט, יאמר לזכותו, כבר הוכיח באלבומו הקודם), כדי לצרפם ביחד באופן שיהיה בו ייחוד וחד פעמיות. וזה בדיוק מה שקורה כאן.
מין קסם ישן מרחף מעל היצירה הזאת. כמו זיכרון שלא ברור לך אם הוא אמיתי או שרק חלמת אותו. הפקה מנימליסטית חכמה, שירה נונשלנטית ביישנית, זיכרונות ילדות המסופרים בדיעבד, מתובלים במתיקות של געגועים נוסטלגיים. או במילים אחרות- מהות הקסם של הניו-ווייב האייטיזי. זהו אלבום אווירה שגורם לך לרצות למנות מלא להקות שהוא מזכיר (הקיור? אקו והבאנימן? הסמיתס?), אך מונע ממך לעשות זאת באמת, כי הוא לא באמת נשמע כמו אף אחת מהן. למרות שקשה לאפיין את האלבום הזה כבעל סגנון אייטיזי מובהק, הוא כן מעביר איזושהי תחושה של געגועים לאותו הצליל הפשוט וההפקה המגורענת שליוותה אותו. לאותם הטקסטים הילדותיים המחביאים מאחוריהם מבוגרים שבריריים.
ולפעמים, זה כל מה שאני צריך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה