30.8.2011

מעט מוסיקה למעט אנשים


לפעמים כתיבה של ביקורת מוסיקה יכולה להיות הרבה יותר קשה מכתיבת מביקורת קולנוע. מוזיקה מתקשרת ליותר מדי אספקטים מופשטים ואישיים, שגם הם תלויי מקום ואווירה, מה שמקשה לפעמים על בחירת המילים הנכונות כדי לתאר אלבום או להסביר מה טוב בו.  זהו לא אירוע חד פעמי מנותק מהמציאות כמו סרט קולנוע, אתה מקשיב לאלבום (או שיר) מסוים כי זה מה שמתאים לך באותו הרגע, אתה ממשיך לשמוע אותו כי הוא מצליח לדגדג משהו אצלך בפנים, שהיה זקוק לדגדוג (נכון, גם חווית הצפיה בסרט היא אישית, אבל היא נסמכת על עולם סגור הרמטית, מה שהופך אותו להרבה יותר קל לניתוח).


ובאמת שתמיד היה קשה לי לנסח את הביקורות מוזיקה שלי. קטלוגים לז'אנרים או ציון היבטים טכניים מפספסים בעיניי את הפן האישי הרגשי שמאחורי המוזיקה. אולי בגלל זה התקופה הזאת היא כל כך מרגשת. כבר שנים שהאלבומים הטובים הם אלה ששוברים את ההגדרות המוכרות של הז'אנרים, אלה שמערבבים הכל כדי ליצור משהו חדש. כל אלבום הוא טוב כי הוא היחיד שנשמע ככה, ושום הסבר לא יתקרב באמת לחוויה של לשמוע אותו. ושום הגדרה לא באמת תרמוז אם תאהב את זה או לא. אולי גם ביקורות המוזיקה חייבות לעבור שינוי מסוים. אולי צריך למצוא דרך אחרת להתייחס למוזיקה חדשה.

בתקופה האחרונה באמת שיש שטף מהמם של מוזיקה חדשה, בעיקר מאומנים חדשים ולא מוכרים. שטף שיצר הצטברות כמעט בלתי אפשרית של התרגשות. הפוסט הזה נובע ממין רצון להוציא את ההתרגשות הזאת החוצה. אבל באמת שלא ברור לי כרגע כיצד לעשות את זה. כי באמת שלפעמים אני ממש לא טוב בכתיבת ביקורות מוסיקה. הדרך הקלה ביותר תהיה, אם כן, להימנע מזה, ופשוט לתאר את התחושות והמחשבות שהאלבומים האלה מעלים. אלה כמה מהאלבומים שנגעו בי בזמן האחרון, כל אחד מסיבות שונות, כל אחד למצב רוח אחר. הסיבה שאני כותב עליהם ולא על אלבומים אחרים, היא פשוטה – זה מה שאני שומע כרגע, זה מה שמלווה אותי בימים האחרונים, וזה מה שאני צריך להוציא מהמערכת שלי החוצה.


The Weeknd – House of Balloons

בשיחה אפופת עשן עם איתמר, דיברנו על  מגמה ברורה בשנים האחרונות בעולם המוסיקה לקחת סגנונות ישנים, שנחשבו פעם לטראש פופי, לקיטש, ופשוט מעצם הגזור והדבק להפוך אותם למוזיקת איכות עכשווית. הפסטיש הזה, בנוסף לכך שהוא גורם לך לתהות לגבי הנצחיות של הרגעים הקטנים האלה שנקראים מוסיקה, גם אחראי לכמה מהשירים הטובים ביותר של השנים האחרונות.

ברקע שמענו את דה וויקנד, מעין גרסה אפלה לr&b- של שנות ה-90. הבעיה היא, שכיום, מוסיקה שחורה היא חלק בלתי נפרד ממסויקת הפופ. ההקשר המיידי הזה הוא שגרם לאיתמר לטעון שהוא לא מצליח להתחבר. שהפסטיש במקרה הזה הוא מוקדם מדי. שלא עבר עדיין מספיק זמן כדי שהוא יוכל להתנתק מההקשר התרבותי המיידי שמתקשר לסגנון הזה. זה נשמע לו יותר מדי כמו ג'סטין טימברלייק מנסה להיות מיני ואפל. שיש צורך בעוד כמה שנים, כדי שסגנון האר אנד בי הצ'יזי, שאימצו הכוכבים בשקל של היום, יוכל שוב לקבל יחס רציני.
אני לא הסכמתי איתו.

Trust me girl, you wanna be high for this

קראתי איפשהו, שהדרך הכי טובה לתאר את המוסיקה של דה וויקנד, היא שילוב בין R.Kelly   לפורטיסהד. האמת שאני לא מצליח לחשוב על הגדרה מדויקת יותר.

זהו אלבום מבריק כמו שהוא מטריד. דה וויקנד מורידים את האר אנד בי בחזרה אל המחתרת, בחזרה אל המועדונים האפלוליים והמעושנים. הם לוקחים את הסגנון הזה ומפרקים אותו לחתיכות רק כדי ליצור משהו חדש. משהו שיחזיר לז'אנר הזה את הכבוד האבוד שלו. נעזרים בהפקה מלוכלכת ואפלה, קצב איטי ומהפנט וטקסטים סליזיים על גבול החולניים, הם יצרו אלבום שאי אפשר שלא להיכנע לאווירה ההדוניסטית שלו. אלבום שממכר בדיוק כמו העולם שהוא מתאר. אלבום שמורכב משירים ארוכים ואווירתיים שמתפתחים ומתפתחים. שירים שמתארים עולם של הרס עצמי , באמצעות מין, סמים או שילוב של שניהם. כל זה לא בא להציג את האלבום הזה כריקני או פשטני. לא, ההפך הוא הנכון. האלבום הזה הוא יצירה אחידה ומכשפת, שמתחת לפני השטח מתגלה כעמוקה ורגישה בצורה לא רגילה לסגנון הזה. השילוב הזה הוא שהופך את האלבום הזה לאבן דרך בהתפתחות המוסיקה השחורה.


Bring the drugs baby, I can bring the pain

כמה מאיתנו אמרו כבר שהצעירים היום מתבגרים הרבה יותר מהר ממה שזה לקח לנו? כמה מאיתנו ראינו נערים ונערות בגילאי 12-13, מתנהגים כמו שלא ידענו שאפשר אפילו, עוד בגיל 16? אולי אותו הדבר קורה עם הגלים בעולם המוזיקה. אולי כבר לא דרושה קפיצה של דור שלם על מנת להתנתק מההקשר התרבותי שיש לסגנון מסוים. אולי בעצם אורך הדורות כבר התקצר לגמרי, או בעצם היטשטש עד כדי איבוד משמעות של ממש. וכל מה שנשאר הוא תערובת של דברים, מתוכה אנחנו פשוט צריכים לבחור את מה שבא לנו?
כל זה בעצם לא משנה כרגע. אלה סתם מחשבות של אמצע הלילה....







Burst Apart-  The Antlers

אף פעם לא שמעתי משהו כל כך יפה, כל כך עצוב, כל כך כנה, כל כך מרומם, כל כך מדכא, כל כך מעודד, כל כך עמוק וכל כך אווירתי כמו האלבום הזה. פשוט שילוב בלתי אפשרי שהופך אותו ליצירה מבריקה.

Every night my teeth are falling out

האלבום הזה מלא בשירים יפים עד כדי כאב, שגם אם עוסקים בעולמה הפנימי של נפש מלאת ייסורים ובלבול, מצליחים איכשהו להיות מרוממים ואפילו מנחמים. אם אלבומם הקודם היה כבד, מטיש ועמוס, יש כאן מין שינוי כיוון. העצבות שמחה יותר, עדינה יותר. זהו הרוגע שאחרי ההתגברות על המשבר הנפשי. זהו הנסיון לאסוף את כל הרסיסים (ואכן אלבומם הקודם הרגיש כמו התנפצות לרסיסים) ולבנות מהם משהו חדש ויציב.

האלבום הזה נגיש הרבה יותר. באופן מסוים הוא ההפך הגמור ממנו. הוא מציג את ההתפתחות של ההרכב הזה ואת התהליך הנפשי שעבר על פיטר סילברמן, הבחור הרגיש שעומד בראש ההרכב. ההפקה נקיה יותר, השירים "סטנדרטיים" יותר, כל האלבום מרגיש מפוקס יותר, עדין יותר ומלודי.  יש בו אווירה משונה של עצבות אופטימית. כבר אין את תחושת ההידרדרות לאבדון ששלטה באלבומם הקודם,  במקומה יש הרבה מודעות עצמית וכנות והרבה יותר שלווה. (יחסי, הכל יחסי. כמה אנשים כבר אמרו לי שהאלבום הזה מדכא מדי בשבילם).

We should shut the window we both left open now

זהו אלבום עדין ומחלחל, עצוב ומקסים. זהו עולמו הפנימי המוזר והעצוב של פיטר סילברמן, שנשפך החוצה בשירה עדינה על על פחד וכאב, בדידות ותקווה. זהו אולי לא אלבום שמח, אך הוא מלא תקווה.

You want to climb up the stairs
I want to push you back down
But I let you inside
So you can push me around

תהליך ההתגברות וההחלמה הזה מגיע לשלמותו בשיר הסיום הקורע לב putting the dog to sleep. הכנות והמודעות העצמית מתנקזים כאן לשיר שכולו זעקה. זעקה נקייה מכל מורכבות מילולית, שמאפיינת את שאר האלבום. כאילו שהזמן לדימויים מורכבים ומטאפורות חמקמקות כבר עבר. זעקה שכאילו פורצת מעומק נשמתו. טהורה. בסיסית. וככזאת היא גם חושפת את הפחד הבסיסי ביותר שלו – הפחד להישאר לבד.

והכל נאמר בכזאת פשטות שזה שובר את הלב.







Shabazz Palaces – Black Up

נראה שהמוזיקה השחורה מתחילה להחזיר לעצמה את הכבוד העצמי האבוד שלה. Shabazz palaces הוא עוד הרכב חדש, שמגיע כמעט משום מקום, ומשנה לגמרי את כל חוקי המשחק.

Thou shall bask in the light of my home screen

בסופו של דבר זהו אלבום היפ הופ. אך זהו לא ההיפ הופ הצפוי והטחון שאיבד כבר את הקסם והיצירתיות שלו, אלא היפ הופ אלטרנטיבי עם נגיעות הפקתיות עכשוויות מדויקות. זהו אלבום אווירה וכל שיר ושיר הם מדרגות בדרך לשם. השירים כאן ארוכים ומתפתחים, כמעט נעדרי פזמונים. כל שיר מחובר לקודם ולהבא שאחריו. הביטים לא צפויים. הכתיבה של השירים מאוד פיוטית ומתקרבת יותר לספוקן וורד, מה שמקשה לפעמים על הבנה של ממש את המילים, ומשאיר אותך בעיקר עם התחושה המוזרה שהטקסטים האלה משרים עליך. אפילו השירים המקפיצים כאן נעים בקצב מסומם של חדרים חצי מוארים מלאי עשן שנצמד לתקרה. גם הניים באשינג הטיפוסי, המתבקש כל כך מהז'אנר, מוגש כאן בצורה מאופקת ומתחכמת בהרבה.

כמעט בלתי אפשרי לבחור שיר אחד טוב מהאלבום הזה. זהו לא אלבום של שירים. כנראה שלא ייצא לי להשים שיר מתוכו ככה סתם פתאום. לא, זה אלבום שצריך לשמוע ברצף. אולי אפילו כמה פעמים רצוף. זהו אלבום שלוקח זמן להתרגל אליו. שלוקח זמן להיכנס לאווירה שלו. אבל ברגע שזה קורה – מאוד קשה לצאת בחזרה.

Clear some space out
So we can space out

למרות ההפקה העמוסה הכל נשמע איכשהו לא מתאמץ. תדמיינו ילד כלאיים מוזר בין אאוטקסט, פליינג לוטוס ומאסיב אטאק המאוחרים, עם נגיעות קטנות של הפקה רדופת רוחות רפאים בסגנון burial. רוחות הרפאים האורבניות האלה, שקולן נשמע כמו מתוך בניין נטוש, בולטות במיוחד בשיר A Echo From The Hosts That Profess In Infinitum. שיר מוזר וסוחט, שבגלל ההפקה הגאונית, מצליח להיות בו זמנית  גם שיר על החיים בשכונה וגם על משבר אישיות.

זהו אולי אלבום ההיפ השלם ביותר ששמעתי מזה זמן רב. איפוק הוא כנראה הסיבה העיקרית לכך – איפוק שמראה על אינטלגנציה ותחכום- והוא הסיבה שהאלבומים של קנייה ווסט לא נשארים אצלי בפלייליסט יותר מדי זמן. הסיבה שהוא לא הצליח ליצור עדיין אלבום שטוב כולו מההתחלה ועד הסוף.







Cults - Cults

אלבום רוק פופ נוסטלגי ורומנטי, מוזר וממכר, מקפיץ ועצוב. עם השפעות ברורות של שירי פופ מהפיפטיז והסקסטיז, כמו גם מלהקות מוטאון  והסופרימס. אך ההרכב הזה מצליח להתעלות מעל סך ההשפעות שלו ולהמציא את הצליל הישן הזה מחדש, להתאים אותו לדור הנוכחי. כנראה שגם לאוהבי האינדי יש זכות לקיטש משלהם.

Please don't leave me lonely tell me all the ways to make myself right in your eyes

הדבר הראשון שתפס אותי היה הקולות שלהם. משלימים אחד את השני, עדינים ולא מתאמצים.  הניגוד בין ההגשה הזאת לבין המנגינות המתקתקות וההפקה והאווירתית הוא שתופס אותך ולא מרפה. השירה מוגשת בקולות רפים ומלנכוליים. כמעט לא מצליחה להתמודד עם הקצב המהיר של השירים. הטקסטים מתארים עולמות מוזרים ומעוותים. מצליחים להיות בו זמנית גם פשטניים וגם מעורפלים. יש משהו כמעט אגדתי בסיפורים האלה. הם תמיד עצובים ולפעמים אפילו מטרידים. יש משהו ממכר במתיקות העצובה הזאת, בשילוב שבין העצבות של המילים לבין התמימות של הצלילים שעוטפים אותן. יש בגרות בשילוב הזה. זה מעבר לגימיק. זהו קולה של הלהקה הזאת, וזהו קול מקסים.

I really want to go out
I really want to go outside and stop to see your day
You really want to hole up
You really want to stay inside and sleep the light away



קיטש איכותי וממכר, אך עמוק בצורה מפתיעה. את רוב השירים אפשר לתאר בהכללה כשירי פרידה. אך לא בהכרח פרידה עצובה וכואבת. אלא יותר נוסטלגית. כאילו שהלבד שאחרי הפרידה הוא דווקא מקום טוב להיות בו. מקום שממנו אפשר להסתכל אחורה בנוסטלגיה עצובה.

יש משהו מוזר בכל התערובת הזאת. זוהי נוסטלגיה תוך כדי ההתרחשות. מין מבט מלנכולי שמנסה להסתכל על הכל כאילו בדיעבד. כמו סרט נעורים אווירתוי שמתרפק על העבר תוך כדי התקדמותו.

עם כל ההקשרים האישיים שלי בצד, זהו אלבום שכל שיר בו יוצר עולם מוזר ומפתה. וביחד כולם יוצרים אלבום אווירתי שמצליח להיות מקפיץ ונוגה בו זמנית. וזהו חתיכת הישג.






Timber Timbre – Creep on Creepin' on

עוד אלבום שעיקרו אווירה וכזה שעדיף לשמוע ברצף, כיצירה אחת. אלבום לשעות המאוחרות של הלילה. אלבום ששומעים לבד. שירה עצובה על מערכות יחסים ובדידות.

Every heart is a lonesome hunter

פולק בלוז אפלולי, עם פסנתרים ישנים (לפחות כך הם נשמעים) וכינורות מכשפים, בתוספת קריצות לפופ ישן בסגנון האנימלס או מודי בלוז. הפקה שמוסיפה אווירה מלוכלכת ואפלה, כמעט רדופת רוחות, כנאמנה לשמו של האלבום. וקולו של טיילור קירק והטקסטים הליריים של...

יש משהו מוזר בצליל של ההרכב הזה. משהו מאוד חולמני ואפלולי, כמעט מיסטי. יש מין מתח בשירים שלהם - שירים של ייאוש, שירים של רומנטיקה מעוותת ומטרידה. שירה ציורית ומורכבת באופן לא רגיל, כמו גרסה אפלה יותר של לאונרד כהן הצעיר.

אם כבר מדברים על האסוציאציות שהוא יוצר אצלי אז... ברגעים מסוימים הוא הזכיר לי את murder ballads של ניק קייב, רק שקולו של קירק הוא הרבה פחות עוצמתי וכמעט מרחף, מנותק, נשמע כמו מרחוק. ברגעים אחרים הוא הזכיר לי את הפרויקט האפלולי ההוא dark night of the soul. אך אם  כל זה גורם לאלבום הזה להישמע כבד, אז ההפך הוא הנכון- זהו דווקא אלבום מאוד מעודד בדרכו העדינה. מאוד מנחם.

I am a zombie coming slow to your bed

למרות  שאפשר להתחבר לאווירה האפלולית של האלבום גם בלי להתעמק בטקסטים העצובים של קירק, ברגעים מסוימים באלבום פשוט אין ברירה. אם רוב השירים הם סיפוריים ונעדרי פזמונים של ממש, השורות הבודדות שהוא כן דואג לחזור עליהן  יכולות להעביר צמרמורת במורד הגב שלך.

הרגעים הישירים האלה, רגעים של כנות לא נעימה כמעט, הם בודדים באלבום. בהתחלה חשבתי שחבל, שאם היו יותר כאלה אז היה הרבה יותר קל להתחבר, שכן השפה המיסטית לירית שלו יכולה להקשות על המאזין להתמסר באמת ליצירה. אך אחרי עוד ועוד האזנות שמתי לב שאני מצפה לרגעים האלה, כמעט במתח מסוים. שבגלל המיעוט שלהם, הם הופכים לעוד יותר כואבים. ובאופן מסוים הם לב לבו של האלבום.






The Vaccines – What did you Expect from the Vaccines?

כמו כולם גם אני התייחסתי בספקנות ללהקה מלאת ההייפ הזאת, שנשמעה לי יותר מדי מלוטשת בשביל להיות להקה מסקרנת שיש לה משהו חדש להגיד. ואולי באמת אין להם, כפי שמרמז שמו המתחכם של האלבום....

I'm nobody, I'm not done

מוזר אבל כשבאים לדבר על הלהקה הזאת, דואגים קודם כל לציין את החסרונות שלה. מרוב שהם מגניבים, זה לא מגניב לאהוב אותם. ואולי זאת הסיבה שלא תשמעו הרבה אנשים משבחים אותם. התגובה תהיה תמיד – "כן, הם בסדר... אבל...". אבל האלבום מרגיש מופק ומלוטש מדי... אבל הוא לא מרגיש כנה מספיק... לא כזה שבא מההכרח ליצור.... אבל הוא חסר את הרצינות התהומית והדיכאון הקיומי המתבקש מלהקת רוק בריטית צעירה...

ברור שאם היה ללהקה הזאת את המרכיבים החסרים האלה, היא יכלה הלגיע לגבהים באמת מרשימים (ואולי זה עוד יקרה), אך אם נתמקד שניה ביתרונות-  אי אפשר שלא להסכים שכל שיר כאן הוא קצר, מהודק וקולע, במסורת הרוק הבריטי סטייל הראמונז (לפחות בגרסת ההמנונים), ואפילו ממכר. כל שיר שתשים מהאלבום הזה יש בו מספיק רוק אווירתי ומקפיץ שאחד כמוני יכול לבקש. האלבום הזה הוא כמו פילר מושלם לאותם הרגעים שפשוט בא לך לשמוע משהו כיפי שלא יכביד רגשית או יכריח אותך להאזין ממש.

נכון, אין כאן שום דבר מהפכני או חדש, אבל גם הרגיל מבוצע כאן כל כך טוב ובכישרון כל כך מרשים, שקשה מאוד להתנער מזה. ואולי, בתקופה שבה כל אלבום צריך להיות מורכב ומרובד כדי להרוויח תשומת לב של המבקרים, דווקא מרענן לשמוע משהו פשוט ו"סטנדרטי" - שירי מערכות יחסים בנאליים, המטופלים בנימה הומוריסטית ואירונית מודעת לעצמה, מוגשים בחן אפלולי (בעיקר בגלל קולו המרשים של הסולן).

בסיכומו של דבר, עם כל הביקורת שיש לי כלפי האלבום הזה ועם כל ההתנשאות שלי, אני מודה שאיכשהו אני לא יכול להפסיק לשמוע אותו.









12.8.2011

הקיץ האחרון



they were trying to find clues to all the mysteries and mistakes god has made""
Nasia              

נאסיה היא נערה שחורה כבת 13 בעיירה קטנה בדרום ארה"ב. הווייס אובר החולמני שלה הוא שילווה את הסרט. היא נערה בוגרת לגילה, או לפחות כך היא רואה את עצמה, וכבר בתחילת הסרט היא נפרדת מבאדי בגלל שבעיניה הוא לא מספיק בוגר. באדי הוא דווקא נער די דעתן, שמצליח לבטא לאורך הסרט רגשות ומחשבות שמבוגרים רבים אינם מודעים להם אפילו. אך נאסיה בוחרת בג'ורג' להיות הגבר שלה. ג'ורג' הוא ילד שקט וחולמני עם משיכה לחיות. היא קוראת לו ג'ורג' וושינגטון כי היא חושבת שהוא נועד לגדולה. בדרך כלל ג'ורג' ובאדי מסתובבים ביחד עם וורנון וסוניה בין ההריסות הנטושות שמציעה להם העיירה שלהם. כמובן שיש גם מבוגרים בסביבה, אבל הם רק דמויות המשנה ונראה שאינם יודעים יותר מהילדים.
קיץ. אך זהו לא סתם קיץ. זהו הקיץ שאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה. מערכות היחסים יהיו מסובכות יותר, ההחלטות קשות יותר, והזמן יראה כמהיר פי כמה. זהו הקיץ שבו ההתבגרות מתחילה להראות את סימניה, אך טרם חושפת את כל צורתה המדכאת. הקיץ שבו אתה מתחיל לגלות את העולם וכבר נראה לך שאתה מתחיל להבין הכל, אך בעצם עדיין נהנה מחוסר הידע שלך. אך תשכחו מאותם סרטי הנעורים הלבנים שהונדסו לתוך תסריט מאולץ ולא אמין של התבגרות+הרפתקה+התמודדות עם פחדים=פיל גוד. ברובו ג'ורג' וושינגטון הוא מבט מדיטטיבי ומהורהר על ילדות והתבגרות של ילדים רגישים ומלאי דמיון באזור עני.
ובאמת ש-  George Washingtonהוא כמו אנטיתזה מושלמת לאותם הסרטים הלבנים והלא אמינים משנות השמונים. קשה מאוד לבחור מילים כדי לתאר את הסרט הזה. שכן כוחו הוא בדימויים. אפשר רק להגיד שהוא עוסק בילדים האלה ובלמידתם את העולם ואת עצמם. זהו אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי אי פעם. היופי הזה נובע מהדמויות המקסימות שהמפגש איתן מרגיש טבעי ואמין בצורה יוצאת דופן, ומהצילום העדין והמרגש. יש משהו מאוד פשוט בסרט הזה, משהו מאוד ריאליסטי ואמין, אך בו זמנית יש בו גם משהו מאוד מורכב וסימבולי.

[Rico] It's a nice town.
I mean, it's like any other place, I guess.
It got its good parts,
and then on the other side of the coin,
there are the bad parts too.
It's just really too bad you can't see the stars on account of all the smoke.

[Buddy] Man, you know what? My room ain't got no windows anyway


התאהבתי בו איך שהוא התחיל. סיקווינס הפתיחה הלירי ואווירת החלום השוררת בחציו הראשון הזכירו לי ממש את סרטיו של טרנס מאליק (אולי המחמאה הטובה ביותר שאפשר לתת לבמאי), ובעיקר את ימים ברקיע (אולי כי גם הוא מתחיל בצילומים של רכבות ובוויס אובר מוזר של ילדה קטנה). כמו אותו הסרט, גם ג'ורג' וושינגטון מתעסק פחות בעלילה ויותר בתחושות ובזיכרונות.
כאמור, הוא מצליח לעשות את זה בעיקר באמצעות הסינמטוגרפיה המהפנטת. בניגוד לציפיות מסרט על נערים שחורים בארה"ב, הסרט אינו מחוספס ואינו קליפי ואלים. אלא הוא נע לאט ובעדינות, מתענג על הנופים ועל הדמויות שלו. באמת שאני לא מכיר סרטים שעוסקים בחייהם של נערים שחורים בארה"ב, שטופלו בכזאת עדינות לירית.
הצילום נע איפשהו על הגבול שבין ריאליזם דוקומנטרי לפורמליזם פיוטי. על צבעיו החמים והנוסטלגיים והיכולת שלו לתפוס במדויק את הליריות שבכל רגע ורגע. התאורה הרכה, שגורמת לך להרגיש כאילו הדמויות מוארות מבפנים, רק מוסיפה לתחושת הכמעט חלום ששוררת לאורך הסרט. ג'ורג' וושינגטון מצליח, כמו סרטיו של מאליק, להתבונן בפרטים הקטנים והחמקמקים שהם החיים. להעלות את היומיום לרמה כמעט קדושה. כל זה גורם לו להיות כמעט מנותק מהמציאות. בתים נטושים, מסילות רכבת מושבתות, מגרשי גרוטאות – באמת שכל אלה מקנים לסרט מראה כמעט פוסט- אפוקליפטי. העדר של מכשירים מודרניים כמו מחשבים או פלאפונים רק  מחזק תחושה האנכרוניסטית ששולטת בסרט.


הסרט מחולק לשני חצאים, כשביניהם מפרידה תאונה טרגית שמשנה משמעותית את הנימה של הסרט וכמעט מאיימת על היופי הנוסטלגי ששרר לפניה. על היופי החלומי ששאב אותנו קודם אל תוך הסרט. אחרי שנשאבנו פנימה, פתאום הוא דורש מאיתנו הרבה יותר. הוא לא נותן לנו תשובות מוכנות מראש אלא מכריח אותנו לענות במקומו. חציו השני הוא כבד יותר ומאתגר יותר. הוא בו זמנית ריאליסטי יותר, אך גם הרבה יותר קיצוני מבחינה סימבולית. העריכה קשה יותר להבנה והאירועים הופכים יותר סימבוליים מרגע לרגע. תחושת חרדה ובלבול אוחזים בך. אתה חייב לחשוב, להבין  ולהחליט. זהו החצי שאי אפשר היה להימנע ממנו.
והאם זה לא ככה תמיד בחיים? אנחנו לומדים להעריך דברים רק אחרי שהם נלקחים מאיתנו. וזה תמיד קורה. וזה תמיד קורה מהר ובלי אזהרה וכאילו משום מקום. אתה עוצר פתאום ושאל את עצמך- איך לעזאזל הגעתי לזה?
מה שמאפשר את המבט הייחודי של הסרט הוא החוסר יומרה שלו. הסרט לוקח את הדמויות שלו באותה הרצינות שהם לוקחים את עצמם. הוא מקשיב לשיחות שלהם בלי התנשאות של מבוגר.  יש מין עדינות  מאחורי הבימוי שמאפשרת את האינטימיות הלא מתאמצת שמורגשת בזמן הצפייה. את הגילוי של הפיוטי שבקיום היומיומי. זהו לא סרט בעל אג'נדה חברתית, הוא לא בא להגיד, להטיף או להזהיר. הוא פשוט מציג את הדברים כפי שהם – כפי שהם דרך עיני הילדים האלה. ואולי דווקא צורת ההסתכלות "השונה" הזאת היא שגורמת לצופים "לגלות" את חייהם מחדש, לתרגם את החיים שלהם מחדש באמצעות הדימויים מלאי החמלה האלה. אם בכל זאת אבחר להידרדר לאמירה חברתית כלשהי, אז רק אגיד, שנראה שלא היה אף סרט אחר שחזה את עלייתו של נשיא שחור בארה"ב, כפי שעשה זאת ג'ורג' וושינגטון. הוא עשה זאת באמצעות החיפוש בתוככי הנפש של המתבגר העני (ולא בהכרח השחור), חיפוש שיש בו ניסיון ברור להגדרה מחדש של הזהות הלאומית שלו.

I just, I just want out of this.
All my life...
It's like I can't trust
nobody, man.
All my life,
people have let me down.
I just want to be by myself
and just think about this...
and think about what I'm gonna do.
'Cause I know
I ain't stayin' around here.
I just wish I had my own tropical island.
I wish I could go to China.
I wish I could go to outer space, man.
I wish I had my  own planet.
I wish I could just sit around with computers and machines and just brainstorm all day, man.
I wish I was born again.
I wish I could get saved and give my life to Christ.
Man, I just wish there was one belief... my belief.
I wish there were 200 of me, man.

רואים שהסרט טופל בידיים נבונות ורגישות, כי הוא מתחמק מלהכריז מסר ברור וחד משמעי. לא תמיד ברור אם הבמאי אוהב את מה שהוא מראה לנו או מבקר את זה. ודווקא אמביוולנטיות רגשית זו היא שמצביעה על אהבה אמיתית לדמויות שלו. מצד אחד מורגשת כאן ההתרפקות על הנופים העצובים של העיירה הנידחת הזאת. יש חמלה רבה כלפי האנשים שמאכלסים אותה, בעיקר לילדים שחוקרים את האזורים הנטושים שלה. אפשר ממש להישבות בקסם של הילדות המוזרה הזאת ולשכוח את כל הרע שזה מכיל בתוכו. מצד שני, ברור  שההעדר הופך כאן לאמירה, לביטוי של כמיהה אחר משהו שלא בנמצא- בית, דשא, בית ספר, מגרש משחקים. כל אותם הדברים שהפכו כבר כמובנים מעליו כשחושבים על חייו של ילד או משפחה בכלל.
מה שיפה הוא, שמהתנגשות בין שני ההיבטים האלה, יש כאן גם הרגשה של היוולדותו של עולם חדש (אם כבר הזכרנו נופים פוסט אפוקליפטיים),של מבנה חברתי אלטרנטיבי. עולם שמתנער מהבדלים גזעיים, חברתיים  או כל היבט תרבותי אחר שאנחנו נעזרים בו כיום על מנת להגדיר או לאפיין אדם אחר. עולם עצוב אך יפה וחד פעמי. עולם נוסטלגי ואופטימי.

אני מרגיש שאני נכשל בלהסביר באמת את הסרט. בלתאר אותו נכון. לצערי, רגעים של התגלות והבנה בחיים, רגעים של עוצמה ומשמעות אמיתיים, הם תמיד רגעים שבלתי אפשרי לנסח במילים. אלה רגעים קטנים שאפשר לתאר אבל קשה להסביר. והסרט מלא בהם:
השיחות בין הילדים, השיחות בינם לבין המבוגרים, השיטוטים שלהם בין ההריסות (סצנות שממש הזכירו לי את סצנות השיטוטים ביער בקלרה הקדושה), הדשא שגדל דרך פסי הרכבת, הצורות שהצללים עושים על הקיר, השיחה שבאדי מנהל עם פועל מפעל לבן בשנות ה20 שלו על מערכות יחסים, ( והמבוגר מקשיב לו, באמת מקשיב לו), הגעגועים של באדי לחברה שלו – שנזכר איך שהעיניים שלה דלקו באור משונה כשהיא הסתכלה עליו, וזה שבאדי שר לאמא שלו כל הלילה כדי שהיא תרדם – ושזה בסדר, כי זה גם מרדים אותו, או סוניה, ילדת טום בוי לבנה שמסתובבת איתם, שמדברת על אי יכולת להרגיש... אלו הם רק חלק קטן מהרגעים היפים של הסרט. רגעים שאני נזכר בהם כמו שנזכרים בחלום.

ואולי החיבור הוא רגשי יותר. אישי יותר. ואולי תחושת הנוסטלגיה שהסרט הצליח לעורר אצלי היא שכבשה אותי. החצי הראשון של הסרט דיבר ישר אל נימי נשמתי הכמהה אחרי נופי ילדותי, על  הבתים הנטושים ופיסות האורבניות האפורה שהיו מגרש המשחקים שלי ושל החברים שלי מאז. פתאום זיכרונות הילדות שלי זכו להילה מנחמת של קסם קולנועי. ואני ישבתי שם. מחייך.

בסופו של דבר ג'ורג' וושינגטון הוא סרט קטן. זהו לא סרט רחב יריעה, שעוסק בנושאים כבדים ורבי משמעות שגורל העולם נאחז בהם, אך זה לא מונע ממנו להיות יצירת אומנות שמצליחה לגעת במסתורי הקיום האנושי.

.


(סיקוונס הפתיחה של הסרט)




7.4.2011

גיליתי שמש

רות דולורס וייס עולה על הבמה הקטנה של לבונטין 7. אשה-נערה עדינה, שעם תלתליה הקצוצים, ניראת עוד יותר שברירית מתמיד. בחיוך מובך ובמבט מסתתר היא מתיישבת אל הפסנתר, הפונה לכיוון פנים הבמה ולא אל הקהל. היא מתחילה מייד, מפתיעה את הקהל בעוצמת קולה הסדוק:

גיליתי שמש
גיליתי שמש מחדש
הצל שמוטל ממני והלאה
על צפרני חתול וסביונים בעשב
על מרצפות, אספלט, עפר בדרך
המקום שלי תחת השמש
בכל מקום שבו אהיה

כמה שניות של שקט המום. ואז מחיאות כפיים. היא מבקשת סליחה על כך שזאת רק היא היום, רק היא והפסנתר. לא נראה שיש מישהו מאוכזב.

כבר על ההתחלה יש הרגשה של הופעה פרטית- כמעט סודית. הקהל שהתקבץ הערב הוא קטן. הוא צופה בה דומם, מקשיב למילים, כאילו אוחז את נשימתו. אף אחד לא שר יחד איתה. זה לא כזה סוג של הופעה. אין ספק שכולם אוהבים אותה. זוהי אהבה דואגת, עדינה, מחבקת והמבוכה שלה מול המבטים האוהבים שלהם רק מחזקת את אהבתם.

זאת אמורה להיות הופעת קאברים, אך כפי שמתגלה די מהר, רות דולורס זונחת את רשימת השירים שהכינה מראש לטובת סלקציה אינטואיטיבית יותר. יש לה רגישות גבוהה למילים. אפשר לראות את זה באופן הכתיבה שלה ולשמוע באופן בו היא מבצעת את שיריה. לכן גם הקאברים שהיא כן מבצעת הם כל כך מעניינים. כשהיא מבצעת שיר של מישהו אחר (ניק קייב, נינה סימון, הצ'רצ'ילים...), היא הופכת אותו לגמרי לשלה. במיוחד בלט הביצוע ל"דברים האהובים עליי" מצלילי המוסיקה, שבידיה שלה הפך למלנכולי עד כדי קורע לב.

Raindrops on roses and whiskers on kittens
Bright copper kettles and warm woolen mittens
Brown paper packages tied up with strings
These are a few of my favorite things

Cream colored ponies and crisp apple streudels
Doorbells and sleigh bells and schnitzel with noodles
Wild geese that fly with the moon on their wings
These are a few of my favorite things

Girls in white dresses with blue satin sashes
Snowflakes that stay on my nose and eyelashes
Silver white winters that melt into springs
These are a few of my favorite things

When the dog bites
When the bee stings
When I'm feeling sad
I simply remember my favorite things
nbsp; Anf then i don't feel so bad


לוקח לה זמן להשתחרר. זמן להרגיש נוח יותר ולהשמיע את המילים שלה, שבין השירים, ברור יותר. נראה שהיא מרגישה כמעט לא נוח על הבמה, מעיפה רק מבטים מרפרפים על הקהל שמולה, שיושב שם כמו חבורת ילדי בית ספר ממושמעים. מתחמקת מהמבטים המעריצים הדבוקים אליה, המוכנים לבלוע ברעב כל מחווה של רגש מהאנטי-כוכבת שלהם, היא ממשיכה בהופעה.

הניגוד שבין ההגשה העוצמתית של השירים, החושפנות של המילים שהיא כמעט זועקת אל החלל, התוקפנות של אצבעות ידיה הרוטטות על קלידי הפסנתר, לבין דמותה העדינה והשקטה שהקהל זוכה לראות בין השירים, הוא מפתיע ומרגש. ובאמת מצאתי את עצמי מתרגש. מוקסם מעצם הצפיה בה מופיעה, עוברת את השינויים האלה בין ביצוע לביצוע. לא כך חוויתי את המוסיקה שלה עד עכשיו. לא ככה דמיינתי את השירים.

אין לה דמות בימתית. הכנות של ההופעה שלה היא מוחלטת.  זוהי כנות שאי אפשר לזייף ונדיר למצוא. או יותר נכון, נדיר למצוא אצל מישהי כל כך מוכשרת. התחושה היא של חשיפה של ממש. כמעט חדירה לפרטיות של האומן. והאם זה לא הקסם האמיתי של אומנות? (לפחות לפני כל הגלגולים הפוסט-מודרניים נטולי הרגש שלה...). אכן רות דולורס וייס לוקחת את הקהל שלה אחורה, אל מקום בסיס יותר שבו המוזיקה תפקדה פעם - מקום של רגשות ויצירה פרטית, מקום של יצירה כהכרח ולא כבחירה. הופעות מסוג זה הן הסיבה להאמין בחיי המוזיקה שמחוץ לאולפני ההקלטות. עדינות כזאת היא לא משהו שרגילים אליו, במיוחד לא מזמרת שמאחוריה כבר שני אלבומים שהוכיחו את היותה יוצרת של ממש. לכן כל כך קל להבין את החיוכים המעופפים הפזורים על פני האנשים בקהל. הם מוקסמים ממנה.

רואים שקשה לה. קשה לה, כי ביצוע השירים דורש ממנה התמסרות רגשית. התמסרות שקשה לה מול קהל אנשים שהיא לא מכירה. כמעט לפני כל שיר היא עוצרת לכמה רגעים של הכנה נפשית, וכמעט אחרי כל שיר היא עוצרת עוד פעם כדי לאסוף את עצמה מחדש לפני פנייתה אל הקהל. לפעמים זה מרגיש שהיא שוכחת איפה היא נמצאת – מתמסרת לגמרי למילים של השירים ולמקום אליו הם לוקחים אותה. וזה מקסים. בחיוך מבויש של אדם שתפסו אותו באמצעו של רגע אינטימי, היא מצמידה את אחורי כף ידה אל שפתיה ומחייכת לעצמה חיוך חמוד של ילדה חולמנית.


No one's dreams can be more real then mine 
I lived of dreaming for so long 
No one's hope can be stronger then mine 
It survived where no hope can grow

ככל שההופעה ממשיכה רות דולורס נפתחת יותר. אולי זאת כוס הוויסקי שליד הפסנתר ואולי זה פשוט תהליך ההתקרבות האיטי שלה אל הקהל, אבל היא מתחילה לפטפט יותר ואפילו להעיז ולצחוק על עצמה קצת. יש קסם נדיר בתהליך ההתקרבות הזה שבינה לבין הקהל. תהליך ההתקרבות הזה הוא הסיבה לייחוד של הופעותיה. הוא הסיבה שכל אחת ואחת מהן היא תמיד אירוע חד פעמי. ואכן גם הקהל מתחיל להרגיש קרוב יותר. אנשים מרשים לעצמה לזרוק מחמאות, בדיחות או הצעות לשירים.


מה שמוסיף לאווירה האינטימית והחד פעמית הוא הסדר האישי שבו היא בוחרת לבצע את שיריה. היא זונחת את הרשימה שהכינה מראש ונותנת לרגש ולאינטואיציה לנווט את דרכה. רואים שהיא אף פעם לא בטוחה מה יהיה השיר הבא שהיא תשיר. ידיה קפואות באוויר מעל קלידי הפסנתר, עיניה בוהות קדימה אל הכלום- מה היא תשיר? הקהל שותק ומצפה. הבחירה נעשית באופן שבו תתאים את עצמה לרגע, מה שהופך את ההופעה לההופעה ולא עוד הופעה.


It gets me anyway, it gets me anyway
No matter what I do, no matter what I pray
It gets me anyway
It gets me anyway
That awful blues

I don't feel upset
I know each has his share
and everyone is free
It's just that some choose to live in jail
I don't feel upset but I'm weakening
Help me if you can

It gets me anyway
It gets me anyway
have I lost the fight
It feels as if it's hear to stay and it gets me
Anyway
That awful blues


פתאום אני מבין שמזמן לא חוויתי הופעה חיה. נכון, ראיתי הופעות. אבל מזמן לא חוויתי אחת. מעניין וכמעט ממכר לעקוב אחרי השינויים שעוברים על רות דולורס וייס במהלך ההופעה. ממבוכה עדינה מכונסת בעצמה, שבין השירים, אל העוצמה הטוטאלית והמערערת בזמן הביצועים. היא תוקפת את הקלידים בעוצמה רגשית מפתיעה ושרה כמו לעצמה. שרה את שיריה במלוא הרגש, כאילו היא מביעה את מילותיהם בקול בפעם הראשונה.

אין ספק שלראות את הופעתה השברירית ומלאת העוצמה, של האישה המובכת ומלאת הכריזמה הזאת, שמפשיטה מעצמה שכבה ועוד שכבה מול קהל שיודע להעריך את זה, היא חוויה של ממש. חוויה השונה מאוד מחווית ההקשבה לאלבומים שלה לבדם. אולי בעצם זוהי חוויה משלימה, אך ללא ספק שהיא מוסיפה רובד חדש וחשוב ליצירות שלה.






14.3.2011

טריפ רע = סרט טוב



לעתים נדירות ביותר אנחנו נתקלים במשהו שהוא ייחודי. שאינו שחזור של שחזור של שחזור. במיוחד היום, כאשר נראה שהגבולות היחידים שנשארו למדיום הקולנועי לשבור, הם הדיוק של האפקטים המיוחדים בסרטים בומבסטיים מוגזמים, שאינם מקדמים את הקולנוע לשום מקום, שהוא לא היה בו כבר בתחילת המאה הקודמת – בסה"כ חווית בידור רגעית וחולפת. Enter the Void, סרטו האחרון של גספר נואה, לעומת זאת, הוא יצירה שמותחת את גבולות המדיום למקומות חדשים באמצעות הכלים הטכנולוגיים החדשים, שמנוצלים כאן ליצירתה של חוויית צפייה חדשה, כפי שלא נראתה עד עכשיו (ואני ממש לא מתכוון למשהו כמו אווטאר). זהו אחד הסרטים היפים והחושניים ביותר שראיתי אי פעם. מלא בהברקות ויזואליות ובעל קצב מהפנט וממכר. תסמכו עליי- אם תאהבו אותו או לא- בטוח שאף פעם לא ראיתם משהו כזה. 

מה שיוצר כאן את החוויה הייחודית הוא הפרספקטיבה שהסרט מאמץ - הסרט מסופר כולו מנקודת מבטו של הגיבור, אוסקר. אך לא כאן כל כוחו, שכן נסיונות העבר כבר הוכיחו ששיטת סיפור מסוג זה  אינה מתאימה להעברת הסיפור אל המסך, באופן שאינו יגביל את היוצר ו/או יעיק על הצופה.  כוחו הוא בכך, שעל ידי הרחבת המושג "נקודת מבט",  נואה הופך אותו לסיפור עצמו, ואת המדיום הקולנועי לדרך המושלמת לספר אותו.

הסרט מתרחש כולו בלילה, על אורות הניאון הזוהרים והמועודונים האפלים של טוקיו. העיצוב המוקפד של העיר הלילית, עם הצבעוניות החולנית והמהבהת שלה, דוחפים את הסרט כולו לתוך הגבולות של חלום הזייתי שנשפך אל תוך המציאות. סוג של בלייד ראנר על פטריות הזיה. ובאמת שטוקיו אף פעם לא מוצגת באור יום והפעמים היחידות שרואים בסרט שמש היא בזכרונות הילדות של אוסקר. אוסקר הוא בחור מתוסבך ומתבודד, שמוצא נחמה ברחובותיה המפתים של העיר ובסמי הזיה השונים שיש לה להציעה. חבריו היחידים הם אלכס, הצייר הצרפתי, ואחותו לינדה, אליה הוא קרוב עד גבול החולני. אוסקר מתמכר לסגנון החיים הטריינספוטינגי הזה והופך במהרה לסוחר סמים. לינדה מוצאת עבודה במועדון חשפנות ויוצאת עם מנהל המועדון. רצח לא צפוי של אוסקר על ידי המשטרה מערער את המציאות הזאת. אך למרות מותו, אוסקר נשאר לתפקד כגיבור המרכזי של הסרט. וכאן מתחילים ההסברים:  

המפה על פיה יש לבחון את הסרט הוא ספר המתים הטיבתי, כפי שהוא מוסבר על ידי אלכס כבר בתחילת הסרט. על פיו, הספר מתאר את מסעה של הנפש בהיפרדה מהגוף עם המוות (הטריפ האולטימטיבי - כפי שהוא מסכם את זה): קודם היא צופה בכל חייה מחדש, אחר כך היא משוטטת בין המקומות והאנשים אותם הכירה, עד שהשיטוט הופך ל"טריפ רע", והנפש נאלצת בסופו של דבר להתגלגל מחדש אל עולם החיים. זה התהליך שעוברת גם נפשו של אוסקר. תהליך המחלק את הסרט לשלושה חלקים: חיים / צפייה מחדש/ נפש משוטטת (וזה ממש לא משנה אם כמה מהם מתרחשים רק בדמיונו של אוסקר).


ישר אחרי כותרות הפתיחה האפילפטיות, שנותנות תחושה מיידית של החוויה שהולכת לבוא בעקבותיהן, אנחנו נכנסים אל מאחורי עיניו של אלכס ומתחילים לחלוק איתו את החוויות שלו .אך אם חשבתם שרק בשני השלישים הבאים הסרט יהפוך להזוי אז אתם טועים. אוסקר דואג כבר על תחילת הסרט לעשן קצת סמים מעוררי הזיה, מה שהופך את "נקודת מבטו" למשהו לא רגיל על ההתחלה (מה שגם עוזר למעבר החלק לשני המצבים שאחרי). ואכן הסרט מתמסר באופן טוטאלי ומעורר כבוד לנקודת המבט הזאת. כולל המצמוצים, המחשבות וההזיות המשטלטות על תודעתו עם עצימת העיניים. למרות שאנחנו לא רואים את אוסקר, אנחנו מתחילים להזדהות איתו ולאמץ את הלך הרוח שלו. מהבלבול הצבעוני שאופף אותו בהתחלה ועד הלחץ והבהלה שבמפגש עם המשטרה.
אין ספק שהסרט הזה הוא הדבר הכי קרוב שאפשר לדמיין לחווית טריפ של ממש, וככזה הוא מדהים ומשהו שכמוהו לא נראה עד עכשיו. לא פיוט לירי על הנושא אלא החוויה עצמה. ולא סתם חוויה, אלא חוויה טרנסצדנטלית בגוף ראשון. אין ספק שהבמאי התנסה בעברו בסמים הזייתיים. מעולם לא ראיתי ביטוי מוחשי יותר להשפעות שלהם (שאינו מביך לצפייה) ומעולם גם לא ראיתי דרך נכונה יותר לעשות את זה.

החלק השני של הסרט מתחיל כאמור אחרי מותו של אוסקר, והוא שלב הצפיה מחדש בחייו. המעבר הסינמטוגרפי כאן הוא לא פחות מגאוני. אם קודם ראינו את מה שאוסקר רואה, עכשיו אנחנו רואים את אוסקר רואה. מנקודת מבט ישירה של אוסקר אנחנו לוקחים צעד אחורה ומתבוננים בגבו של אוסקר ברגעים שונים של חייו. סגנון המזכיר אולי את הסרטים של האחים דרדן או את המתאבק של ארuנופסקי. כאילו שנשמתו של אוסקר צופה באוסקר החי את חייו. [על פי הבמאי, הסיבה לשינוי הזוית הזאת, הוא בעובדה שכך הוא תמיד חולם את חלומותיו- כאילו צופה בעצמו. אין ספק שזהו לא רק הסבר יפה, אלא גם, באופן די מוזר, הגיוני] למרות שהשיטוט בין הסצנות השונות המרכיבות את חייו אולי נשען על דימויים פסיכולוגיים שחוקים, השפה הקולנועית הייחודית מעניקה להכל מין נופך חדש לא מוכר, הגורם לנו להסתכל על דברים מוכרים אחרת., ובינינו, האם לא זאת המטרה של אומנות?


החלק השלישי מציג את נקודת מבטו של אוסקר כנפש משוטטת. השחרור מעולם החיים של נקודת המבט, שדרכה אנו חווים את הסרט, מביא לשחרורה של המצלמה מחוקי הפיזיקיה ההגיוניים. אין מצמוצים ואין מחשבות, והמצלמה היא חסרת גבולות לחלוטין, מרחפת בתנועות זורמות ומהפנטות מעל לגגות ודרך קירות, מעל האנשים, לידם, דרכם ואל תוכם. זהו כנראה החלק שהכי פחות נגיש בסרט, אך דווקא כאן נמצא אולי ההישג הקולנועי הגדול ביותר שלו. כי למרות שנקודת המבט שלנו כבולה לדמות שאיננו רואים או שומעים אותה, אנחנו בכל זאת מצליחים להרגיש אותה; התנועות שלה גורמות לתנודות רגשיות אצלנו. חוסר אונים, בלבול, פחד, געגוע, חרטות - כל אלה תחושות שעוברות על אוסקר ועל הצופים. אנחנו שם יחד עם אוסקר, חווים את מנעדי הרגש שלו, את נסיונותיו לברוח מהמציאות, נסיונותיו למצוא קרבה, את כישלונותיו, ובסופו של דבר את הנסיון שלו לסלוח ולכפר.  אם זהו לא הישג קולנועי, אז אני לא יודע מה כן.

כפי שנרמז לנו בהתחלה, לקראת סוף הסרט גם אנחנו, הצופים, מתחילים לחוש את החוויה הקלסטרופובית וחסרת האונים שהיא הסרט הרע של נשמתו של אוסקר. הסחרחורת הקיומית, הלימבו הקיומי, שאליו היא נקלעת, מתורגמת באופן מדויק וללא רחמים על הצופה. התנועה המתמדת מתחילה להעיק ולהלחיץ, מעוררת בסופו של דבר בחילה ותחושת לחץ ורצון לשחרור. הניתוק מהמציאות הפיזית יוצר תסכול ותחושת חוסר אונים. עד שלקראת הסוף גם אנחנו מאחלים לשקט של שכחה. לדף חלק של לידה מחדש. נאמנות סגנונית חסרת פשרות שכזאת, חסרת התחשבות ברצונו של הצופה בבידור, מעוררת השראה וכבוד, בשל האומץ הקולנועי שמאחוריה. אומץ שאפשר לראות בסרטיו של קובריק, שהחוויה הטרנסצדנטלית המסיימת את "אודיסאה בחלל 2001"  שלו, ללא ספק השפיעה על נואה ביצירתו את הסרט הזה.


למרות שהבמאי הזה ידוע כאחד שמנסה לזעזע, שמנסה לבעוט לנו בבטן בהצגת המלוכלך והלא נעים, דווקא כאן, לדעתי, הוא סוף סוף מצליח להוציא מהזוהמה משהו יפה. משהו אפילו רוחני. זכורה לי במיוחד הסצנה הארוטית, המתרחשת בבית מלון אוהבים, לקראת הסוף: המצלמה משוטטת בשוט אחד ארוך, בין החדרים, צופה במעשי הזימה הפורנוגרפיים המתרחשים בהם, כאשר מכל נקודות המגע המיני יוצאות להבות זוהרות של הילה מסנוורת העוטפות את האוהבים. זהו אחד הרגעים הקולנועיים היפים שראיתי אי פעם. רגע המכיל בתוכו גם את המלוכלך וגם את היפה שבקיום האנושי. המין הופך כמעט להגשמה רוחנית, לדרך לברוח, דרך לשכוח, דרך להרגיש שייך. בעיני הסצנה הזאת אומרת בדיוק את מה שהבמאי הזה תמיד ניסה להגיד – שגם בתוך הזוהמה והלכלוך (פיזי, חברתי או תרבותי) האדם ימצא דרך לראות יופי ולהתקרב אל הנשגב. או במילים פשוטות- שזיון טוב זה הדבר היחיד ששומר אותנו שפויים בעולם הדפוק הזה.


<<< אין ספק שהיה עוזר אם היו מקצצים את הסרט בכ-30 דקות, שכן גם הלא שגרתי יכול להפוך לרגיל>>>
<<< אם מסתכלים עליו יותר מדי זמן. ואין ספק שלקראת הסוף אפקט ההפתעה מאבד כבר מכוחו >>>
<<< והצופה, שבתחילת הסרט נקלע למערבולת סוחפת שהכתה בו כמו אגרוף, מצליח כבר >>>
<<<להבין את חוקי המשחק...וחבל>>>



7.1.2011

Mr. Butterfly



ניגשתי בחרדה מסוימת לסרטו החדש של אנטון קורבין The American (האמריקאי). בכל זאת, קונטרול היה סרט מושלם על סולן של להקה מושלמת וסרטו החדש נעשה עבור אולפנים הוליוודיים והכוכב הראשי שלו הוא ג'ורג' קלוני. חודשים נמנעתי בלצפות בסרט בשל החרדה להתאכזב.
לשמחתי החרדה היתה מיותרת. מה שקיבלתי היה תוספת משלימה לסרטים הסגפניים אודות המתנקש המתבודד- הסמוראי המודרני, אם תרצו. זהו תחום לא קל לנסות ולדרוך בו. מעט סרטים באמת הצליחו לשדר את הנימה הנכונה בהתעסקותם בנושא. הפיתוי להדרדר לאקשן מסיח את הדעת או לסיסטמטיות של תסריט הוליוודי הוא קל מדי. אך נראה שקורבין עשה את השיעורי בית שלו. הסרט רחוק מלהיות הוליוודי והינו מהורהר ו"אומנותי", ומהווה המשך ישיר (ומפתיע) לסרטים כמו הסמוראי (המאסטרפיס של המיני ז'אנר) וגוסט דוג. הקצב שלו דומה יותר לזה של סרט דרמה יפני והעלילה הצפויה שבמרכזו היא משנית ותפקידה הוא רק מסגרת לתצוגה מהפנטת של שפה קלנועית מוקפדת, בדומה ל"סרטי ההרפתקה" של אנטוניוני.

ג'ק, מתנקש מקצועי ורב אומן בהרכבת כלי נשק לפי הזמנה, מותקף באמצע חופשה רומנטית עם בת זוגתו, בלוקיישן חורפי ופסטורלי. הוא בורח לאיטליה. לכפר קטן מבודד ומהמם ביופיו. בין שיטוטיו הרגליים, שתיית הקפה, שיחות עם הכומר המקומי והתאהבות בזונה חיננית, הוא שוקד על עבודה חדשה שהוזמנה ממנו. אך נורמאליות היא לא מילה שקיימת בעולמו של ג'ק והמציאות החדשה שלו מתערערת, כשהוא מבין שעוקבים אחריו. ג'ק חייב להחליט מה הוא רוצה וכיצד להמשיך מכאן ....


הדבר הראשון שבולט לעין הוא הסינמטוגרפיה; הצילום הוא מלאכת מוקפדת מרשימה ולמרות היותו סרט מתח, המתח אינו נוצר מהעלילה, אלא מההיבנות האיטית של הדמויות והאופן שבו המצלמה מתבוננת בהן. לא סתם הזכרתי קודם את אנטוניוני. גם הסרט הזה מהדהד את האווירה האקזיסטנציאליסטית ששלטה בקולנוע בסוף שנות השישים. גם כאן, הנופים של איטליה, שבסרטי ג'ימס בונד יכלו לתפקד כגלויה של הרפתקה אקזוטית, משדרים במקום זה תחושה של מרחק, ניכור ובדידות. בדידות בלתי נסבלת העומדת בין אנשים כמו חומה שאי אפשר לחצות אותה.

ג'ק אינו מצליח להיטמע בעיירה השלווה. אינו מצליח למצוא את המקום שלו. הסרט מלא בשוטים שלו הולך בסמטאותיה, ספק מחפש משהו ספק מתחמק. למרות המיקום הפסטורלי והאפשרות לאווירת סרט מתח רומנטי, התחושה היא של מחנק וחוסר ביטחון. קורבין מבטא את העולם שג'ק חי בו באופן מושלם. הבימוי שלו מציג עולם לא ברור: כל אדם שנקרה בדרכו, חסר את האופי הרגיל של ניצב בסרט הוליוודי: אין חיוכים, אין  ברכות.... רק מבטים ריקים (או שהם רבי משמעות?) וצללים של אנשים המתבוננים בו מתרחק. אין את הנינוחות התיירותית של לוקיישן בעל קסם זר. הצילום מחזק את תחושת החוסר שליטה של ג'ק במרחב שלו והבימוי מעביר את תחושת הבידוד והבדידות, כמו גם את תחושת הפרנויה הגוברת שלו. עד שכל דמות, כל צללית – היא הצל שמכביד עליו.

The American, בדיוק כמו הגיבור שלו, עושה את צעדיו באיטיות מתוכננת בקפידה. הדיוק שבו הסרט הורכב הוא פשוט מרשים. אין מילה או שוט אחד מחוץ למקום. קורבין אינו מתפתה להדגיש או לצעוק. הסרט דורש תשומת לב וסובלנות מהצופה שלו, ובזה נמצא אולי סוד הקסם שלו. בכך הוא מתעלה מעל לציפיות הצופה, המורגל למבנה דרמטי הוליוודי של אקשן אהבה וסוף שמח, ובמקום זה מקבל רק מתח שהולך ומצטבר. אך זהו מתח אחר מהמוכר לנו. הסרט לוקח את הזמן שלו כדי להכיר את הדמויות, שקיימות כאילו ללא עבר, אך מקוות לעתיד מסוים.


הסרט משיל מעצמו את חליפת הסרט ההוליוודי הטיפוסי כבר בסיקווינס הפתיחה המתעתע. כוחה של ההתחלה הזאת מתגלה ככפול לקראת סיום הסרט, והיא יוצרת מין מעגליות מדכאת המרמזת על הסוף הבלתי נמנע. היא מציגה לנו דפוס שחוזר על עצמו ולא חיים נורמליים שהופרעו. לג'ק אין חיים נורמליים. כמו סמוראי אמיתי, חייו הם העבודה שלו. המקצוע הזה הוא גזר דין נוקשה שאינו משאיר הרבה מקום למנוחה של רגש אמיתי.
ואכן, הסמוראי האורבני הבודד תמיד נשא את מקצועו כגזר דין אכזרי. עברו אף פעם לא מוצג ולכן דריכתו במקצוע אף פעם לא מוסברת. המקצוע הוא מציאות קיימת.  דבר המוסיף רק יותר לתחושת הייאוש ההולך וגובר האוחזת בגיבור. העולם האמיתי אינו נגיש לו.

מה שהסרט הזה תורם לקודמים בשרשרת הוא מימד של רגש. הדמות הקולנועית הזאת אף פעם לא צוירה באופן רגיש כל כך. הסרט הזה הוא תוספת חשובה לז'אנר הזה, בעיקר כי הוא גורם לך להבין יותר לעומק את הדמות הזאת, שהולכת ונכחדת מהנוף התרבותי. ההתנהוגת השלווה שלו היא לא הצגה של קוליות גברית, אלא ביטוי לעול שעליו לסחוב, בידיעה ברורה שאין להיפטר ממנו אף פעם. האיפוק אינו ביטוי לנפש סגפנית, האיפוק הוא הכרח. הכרח מתיש ומתסכל. הסגפנות היא לא ביטוי למקצועיות נטולת רגש. היא המשקולת שמחזיקה את הכל מלהתפרק. זאת הטרגיות של ג'ק. זו חתיכת הפאזל שהיתה חסרה לי להבנה הסופית של הדמות הקולנועית הזאת.
הקור החיצוני הוא ההפך מהחום והרגש הכבולים בתוכו. היעילות הדקדקנית שבה הוא הוא עושה כל דבר, היא ביטוי חיצוני למכאניות שעליו לכפות על עצמו. טרחנות מקצועית המנתקת אותו רגשית מהעולם שמחוץ לו. האיטיות שבה מוצגות פעולותיו היומיומיות, אינן מבטאות בהכרח שקדנות מקצועית, אלא מדגישות את הסטטיות של חייו. הסרט נטול חיוכים, אך זוהי לא הרצינות הקרה של גבריות דומיננטית, אלא העדר רוח חיים השורה על אדם, אשר נעול בתוך חיים שאינו רוצה בהם.

לא פלא, אם כך, שג'ק מסכן את עצמו שוב ושוב. בודק את הגבולות שלו. נכנע לצד הפגיע והרגיש שלו. הצורך להיפטר מתחושות הבדידות. הצורך להתמקם. הצורך שבהבנה והקשבה של אדם אחר. אך קשת הרגשות, אשר זמינה לשאר האנשים, אינה נגישה לאדם שחי בעולם שבו כל אחד הוא או חושד או חשוד. עולם בו כל מבט זוכה להתעמקות חשדנית. עולם שבו אתה ישן עם עין אחת פתוחה.  ואכן, ג'ק שומר תמיד על מרחק מסוים. רשת שקרים שאמורה להגן עליו. מיואש בשל כשלונות העבר, ג'ק- מקצוען בתחומו, בוחר לחפש אהבה אצל מקצוענית בנתינת אהבה- זונה. מי שמשלים את המשולש של הרהורים פילוסופיים על אמונה, קבלה והדרך להסתכל על העולם הוא הכומר הזקן, שנותן קונטרה כנגד חייו מלאים החטאים של ג'ק ומספק אישור אקזיסטנציאלי לחיפושיו אחר גאולה פרטית.


הכי חשוב כנראה, ומה שמעלה את The American מעל לחוויה רגעית חולפת – זהו סרט שעצבות מחלחלת דרכו. יש עדינות בדמויות, רגישות שכולם מנסים להסתיר, תחושת בדידות המרחפת במרחבים הפסטורלים והריקים האלו. הסרט עטוף מלנכוליות, הוא מהורהר ועדין, כשרמז לכובד רגשי מרחף מעל הכל. בחירתו של קלוני מתגלה כלא פחות מהברקה קולנועית. כמו סמוראי גאה, יש בו עצבות אמיצה של נסיון חיים ארוך ומפכח. קלוני מגיש הופעה מאופקת מערערת רגשית. הוא לא משחרר אפילו טיפת חיוך לאורך הסרט כולו. האפקט הרגשי הוא עצום. שחקן כריזמטי ומרשים שקסמו האישי והקולנועי ידוע לכל מוותר על מה שהפך אותו למה שהוא. התוצאה היא הרגשה לא נוחה של סירוס רגשי. תחושה של אבל על האפשרות הלא ממוצה של הגבר המרשים הזה. כתוצאה מכך, הפעם היחידה שרגש של ממש ניכר בפניו הופכת להיות בלתי נשכחת. שום בימוי לא היה יכול להדגיש את הרגע הזה יותר טוב. אנחנו נדבקים לעיניו שמוארות לשניה, כאשר נראה שהכובד הוסר מהן לכמה רגעים. אנחנו מבינים את המשמעות הרגשית של הרגע הזה. ואנחנו מאחלים את זה לג'ק. אנחנו נחשפנו לקרע שבנשמתו ואנחנו מקווים שהוא יתאחה.

הרגש הזה הוא שמוסיף מימד טרגי לסוף המקובל על הז'אנר. כמו כל סרט סמוראים, המוות הטראגי צפוי מראש, אך כאן, מתווסף לו מימד של החמצה – אילו הסתפק בחייו המקצועיים, היה יכול למות בכבוד ובשקט, אך בגללל ההתעוררות הרגשית שלו, רגעיו האחרונים הם התאבדות נואשת. מצד שני, אולי דווקא כאן הוא גואל את עצמו. מאפשר לעצמו כמה רגעים של אשליה. של היסחפות לרגשנות רומנטית חסרת היגיון.