20.11.2010

.Something old. Something new. Something blue



לא סתם כנראה, משורר טוב נמדד על פי היכולת שלו להפוך את היומיומי והרגיל לפיוטי ומעורר השראה. כל יצירות האומנות הגדולות תמיד התעקשו שאין משמעות לחיים שלנו. שהחיפוש אחרי אמת גדולה ופותרת-כל שכזו יביא רק לסבל. שהיופי של החיים האנושיים נמצא דווקא ברגעים הקטנים.
השבוע היתי חולה. לא יודע למה, אבל כשאני חולה, אני נהיה מלנכולי ונוסטלגי. כשאני חולה, גם אין לי כוח לעקוב אחרי עלילות מורכבות ואני בוחר לראות במקום זה סרטים אווירתיים יותר. השבוע ראיתי את סרטו המלנכולי של קישלובסקי כחול (Trois couleurs: Bleu), שהיה החלק הראשון בטרילוגיית הצבעים, יצירתו האחרונה לפני מותו. קישלובסקי היה אחד המשוררים הקולנועיים הבודדים. אומן העידון והרמיזות הסמליות, הוא תמיד יצר סרטים ריאליסטיים קטנים, שהצליחו להיות בו זמנית גם אומנותיים ומופשטים. אפשר להגיד שהוא נמנה עם הבמאים ההומניים יותר. אלה שראו ביצירתם דרך לפנות אל הנפש הסוערת של הצופה ולנחם אותה. להגיד להם דרך מסך הקולנוע שהם לא לבד ושלא הכל אבוד. 
בדומה לדקלוג (Dekalog), שם הוא הביא פרשנות אישית שלו לעשרת הדברות ותקפותם בעולם המערבי המודרני, הפעם הוא לקח השראה מהדגל הצרפתי ושלושת הצבעים המרכיבים אותו. כל צבע ווהערכים שהוא מסמל .הכחול הוא הסמל לערך החופש (החרות). ואכן זהו סיפור גאולה אישי, על שחרור מכובד הזכרונות והיכולת להתחיל מחדש. אך כמובן שעלילתו של הסרט אינה פשטנית עד כדי כך....
ג'ולי מאבדת את בעלה ואת בתה הקטנה בתאונת דרכים. בעלה היה מלחין מפורסם שלפני מותו עבד על יצירה גדולה, שהיתה אמורה לחגוג את האיחוד האירופי. חברו ושותפו ליצירה של בעלה אוליבייר,שמסתבר שגם היה מאוהב בג'ולי כל הזמן הזה, רוצה לסיים את היצירה. אך ג'ולי מסרבת לעזור. אחרי נסיון התאבדות כושל היא מחליטה שהדרך היחידה להמשיך לחיות היא לנתק את עצמה מכל מה שקושר אותה לעברה. היא נפטרת מכל רכושה ועוברת לגור בדירה חדשה באזור בו אף אחד לא מכיר אותה. אך הניתוק ושגרת החיים המבודדת מתבררים כמשהו שמאוד קשה לחיות איתו, וחייה מסרבים לקבל את היציבות הסטרילית של קיום ללא שורשים לה היא קיוותה.

איפה כאן החרות, אתם שואלים?

זה מה שאני אוהב בסרטים של קישלובסקי. הפרשנות שלו לרגשות האנושיים היא עד כדי כך אישית, שלעתים המשמעות שלה מאוד חמקמקה. ואין דבר יותר מעצבן מבמאי שדוחף לך את המסר שלו לגרון. קישלובסקי משאיר מקום לפרשנויות נוספות, מרווח לרגשות של הצופה לגבש דרך פרטית להסתכל על המתרחש. המושג חרות משנה כאן את משמעותו. בהתחלה זוהי פרשנות כמעט אירונית, בהקשר של ניתוק והעדר קשרים כובלים. אך בהמשך, דווקא המגע עם אנשים הוא שגורם לתנודות של רגש בעולמה, והמושג הזה מתחיל לקבל משמעות חדשה. ניתוק מוחלט הוא כלא חונק. העדר יחסים עם אנשים אחרים משאיר את חייך שלך ריקים. לפי קישלובסקי, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע את נפילתו - אז אין עץ. החיים שלנו מקבלים את משמעותם רק על ידי אותם הרגעים הקטנים שאנחנו חולקים עם אנשים אחרים. אותם רגעים של קרבה או חמלה, בודדים כמה שיהיו, הם שמכניסים תקווה סמויה מתחת לקיום הסופי שלנו, תקווה סמויה שיש מעבר....
ג'ולי לומדת לראות את חייה מחדש, היא לומדת להשתחרר מזכרונות ומבטאת את החרות החדשה שלה באמצעות מעשים סמליים. החופש הוא כל מעשה המקרב אותה אל השחרור מכובד הזכרונות. אך חופש אישי אינו מספיק. פשוט לשרוד זו אינה דרך לחיות. החיים צריכים להיות חדורי תקווה, בעלי איזושהי תחושת ייעוד. וחשוב ביותר הוא כמובן הצורך ליצור. חשוב גם להזכיר, שהסיפור הקטן הזה הוא גם אלגוריה פוליטית. משל על אירופה. שבורה ומרוסקת, נסחבת תחת כובד זכרונותיה, היא מוצאת דרך לשקם את עצמה ולמצוא התחלה חדשה.
כחול הוא יצירה בעלת רבדים רבים, ולמרות האיפוק שהסרט משדר, הוא מספק חוויה רגשית באותה מידה כמו האינטלקטואלית, ובעיניי, הוא אחד הדברים המלנכוליים והמקסימים שאפשר לדמיין.
המורכבות הזאת בולטת במיוחד באופן השימוש בפסקול ובעבודת הארט והסינמטוגרפיה. הפסקול של הסרט הוא חלק בלתי נפרד מהסרט והוא חלק פעיל בנרטיב של הסרט. רסיסי הלחן שעבד עליו בעלה רודפים אותה, מתאמצים לפרוץ את המחסומים שהיא מקימה סביבה. השלמתו היא סמלית להחלמה האישית של ג'ולי. ככל שג'ולי לומדת להבין מהו חופש, היצירה המוסיקלית מתגבשת ומקבלת את צורתה. הארט והצילום משלימים את הנרטיב על ידי השימוש במוטיב של הצבע הכחול. אם בהתחלה הכחול מסמל את הבדידות והעצבות שג'ולי חשה, ככל שהסרט ממשיך הכחול הופך להיות סמל לתקווה, להתעוררות מחדש. קישלובסקי ממלא את המסך בקלוז אפים של פניה היפות של ג'ולייט בינוש, מחפש כל פעם זווית חדשה להתבונן בהם- ובצדק, פניה מביעות בצורה מושלמת (ובלי עזרת וויס אובר) את המסע הפנימי העובר על דמותה, ללא הדרדרות לסנטימנטליות מיותרת.
אך קישלובסקי הוא בעיקר יוצר חברתי. הוא לא שוכח להזכיר לנו לאורך הסרט את המציאות שמעבר למשל. אם זה נגן הרחוב המנגן בחליל מול ביתה של ג'ולי או מועדון החשפנות בו עובדת שכנתה, הוא מכניס תזכורות למציאות שמחוץ לבדיה. שלא כולם יכולים להרשות לעצמם יגון וייסורים. שגם רחמים עצמיים היא חוויה מפנקת אותה זוכים לקבל רק העשירים.

למרות העומק התסריאטי ולמרות המשחק המעולה, מה שגרם לי לחזור ולראות את הסרט, היו אותם הרגעים הקטנים שנחקקו לי בזיכרון, אפילו שכבר לא ידעתי איפה הם בדיוק מתחברים בתוך העלילה, ומה בדיוק מוסר ההשכל. ולהתמקד ברגעים הקטנים הוא בדיוק מה שהסרט הזה עושה. הוא כולו אלגנטיות ואסתטיקה,  המעלים את היומיומי אל הנשגב. אוסף של דימויים המעלים את המוכר אל השמיימי, רגעים של הרגל הזוכים בנצחיות מופשטת. אם זו קוביית סוכר הסופגת לתוכה את הקפה, או גורי עכברים המייללים מתוך כאב לידתם, או זקנה כפופה תחת כובד שנותיה ההולכת לאט לאורך גן שעשועים, או קריסטלי הזכוכית הכחולים המאירים את פניה של ג'ולי, שכמו מסמלים את הדמעות שהיא מסרבת לבכות בנחישותה לשכוח לשכוח לשכוח... קישלובסקי מכניס משמעות סמלית בדברים שלמדנו להתעלם מהם, שלמדנו כבר לא להתבונן בהם. ובכך גורם לנו לתחושה בלתי נעימה, שאולי אנחנו מפספסים את היופי האמיתי שאופף אותנו.
הסרט הזה הזכיר לי רגע יפה במלאכים בשמי ברלין (Wings of Desire), הסרט המושלם שסיפר את סיפורו של מלאך, הכמה לקיום הפיזי של האנשים בהם הוא צופה, ואת סיפורם של אותם האנשים, שעייפו מקיומם ומחפשים משהו מעבר להיאחז בו. סצנה בה פיטר פאלק, כדי להמחיש למלאך את היופי שבלהיות אנושי, מתאר את העונג שבלעשן סיגריה ובלשתות קפה, ושאם עושים את זה את ביחד אז שזה עוד יותר נפלא. הקור הברלינאי, הכוס קפה שבידיו, שמפזרת חום אל שאר גופו, הסיגריה שבין אצבעות יד ימינו – כל אלה משכנעים את המלאך. ואותי.

/////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////


If you mix the mashed potatoes and sauce,
you can't separate them later.
It's forever.

The smoke comes out of Daddy's cigarette,
but it never goes back in.
We cannot go back.

That's why it's hard to choose.
You have to make the right choice.

As long as you don't choose,
everything remains possible.


סרט אחר שראיתי השבוע, עוסק גם הוא בזכרונות ובאפשרויות השונות הטוענות את חיינו, כתוצאה ממפגשים עם אנשים והבחירות שאנחנו עושים. הסרט הוא מר אף אחד (?) (Mr. Nobody).
אכן, הסרט אינו חסר פגמים. הוא תמיד נע על גבול הקיטש ועלילתו מופרזת לעתים, אך לא כל סרט הוא שמש נצחית, ואולי טוב שכך. וכמו שכבר אמרתי, גם ככה לא היה לי כוח לעלילות מורכבות. כל מה שחיפשתי היה דימויים מנחמים.


למזלי הצד החזק של הסרט הוא ביצירת דימויים נוסטלגיים, המפארים את הקיום האנושי ואת הסופיות של הרגעים היפים שלו. נדיר שמזדמן לו סרט המציג באופן כנה כל כך רגעים של רגש אותנטי. למרות המסגרת של סרט מדע בדיוני, גם הסרט הזה הוא סרט של רגעים, וגם הוא בדרכו שואל שאלות דומות לכחול ולמלאכים בשמי ברלין. עיקר עיסוקו בכוחו של הרגש וביופיה של האינטימיות העדינה, שהיא בסופו של בדבר הרגעים היפים יותר של חיינו. אהבה ראשונה, גירושים של ההורים, חרטות, מילים שאמרנו, או יותר גרוע- מילים שלא אמרנו. הסרט הזה מנסה להנציח רגעים אינטימיים וחולפים ולתת להם פיוטיות מוכחת. רגעים כמו אותה הנגיעה ה"מקרית" בין כתפי אוהבים שטרם הכריזו על אהבתם.

הסרט מנסה להבין את משמעות הקיום האנושי והבחירות שאנחנו עושים, מול הכאוס המקרי שהוא היקום הזה. ורק על היומרה הזאת מגיעה לו סחתיין אחד גדול. לסרט יש התחלה מקורית ומבטיחה, ולכן ממש חבל שלקראת סופו, הוא מאבד את כוחו הרגשי בגלל ריבוי העלילות שהוא מציג, המרחיק אותנו מהדמויות.



בסופו של דבר, זהו סרט לאנשים שרוצים לראות יצירתיות ויזואלית, גם אם אינה מעוגנת בתוך עלילה קוהרנטית. כמו אותם האנשים שאהבו את הנפילה (The Fall), המסוגלים להנות מדימויים קולנועיים גרנדיוזיים גם אם (ואולי בגלל ש...)  הם חוטאים בסנטימנטליות יתר.



9.11.2010

לחלום בשחור לבן - עיון בעבודתו של ג'ים ג'רמוש




תהליך הפקתו של סרט קולנוע הוא ארוך ומורכב ורבים אחרים חוץ מהבמאי לוקחים בו חלק. האם יש לו סיכוי למרות כל ה"רעשים" האלו להשאיר את חותמו האישי על התוצר הסופי? טוב, כמובן שזה תלוי בבמאי.
כשאני מוצא במאי שאני אוהב, אני דואג להשלים פערים ולראות כמה שיותר מהסרטים שהוא עשה, בתקווה שהצפייה בכל גוף עבודתו תהפוך לחוויה מתמשכת. לפאזל של משמעויות. כמו שהקוראים הנאמנים של בוקובסקי או מורקמי, קוראים את ספריהם לא בשביל העלילה, אלא למען אותם רגעים צלולים, של ביטוי מושלם של האבסורד העצוב והמקסים שהם החיים, ככה יש גם אנשים שחוזרים ורואים את הסרטים של ברגמן או פליני, בשביל אותה האווירה הברגמנית או הפלינית שבסרטיהם. יש מעט יוצרים של ממש, שטביעת האצבע שלהם, היא מקור העונג שבבסיס יצירתם. שמשהו מנשמתם נטמע בכל אחת ואחת מהיצירות שלהם. רסיסים אותם הצופה מנסה לאסוף בקנאות, בתקווה חצי מודעת ואווילית שצירופם יביא לאיזו הארה סופית.
כמובן שאין סוף לפאזל הזה. אם היה כזה, היצירה הייתה מזמן מתה ומאבדת את משיכתה. לשמחת הצופה המעריץ, השדים שהאומן ניסה להשקיט באמצעות היצירה, אף פעם לא נחו...
כל ההכנה הזאת נועדה (הפעם) בשביל ג'ים ג'רמוש וסרטו המצוין Dead man (איש מת). חזרתי וראיתי אותו שוב לפני כמה ימים. אין מה לעשות, תן לי סרט שחור לבן עם קצב איטי וסהרורי ופסקול מכשף, ואני מכור (אפילו שזה כולל את ג'וני דפ). חזרתי לראות את הסרט בשל תכונתו הכמעט מדיטטיבית, אך בזמן הצפייה שמתי לב לדמיון התמאטי בינו לבין שאר סרטיו של ג'רמוש. או יותר נכון, לאותן הבעיות התמאטיות המוצגות בצורת סיפור דומה, ויזואלית ונרטיבית, החוזרות לאורך כל סרטיו (ואני כמובן קצת מתעלם מסרטו האחרון). 

Dead Man הוא סוג של אנטי מערבון, או מערבון פוסט מודרני, איך שתבחרו לקרוא לזה. מצולם כולו בשחור לבן, הוא מציג את סיפורו של וויליאם בלייק, המגיע לעיירה נידחת במזרח ארה"ב ששמה ,Machine כדי למצוא עבודה. מה שכמובן לא קורה. במקום זה הוא פוגש את מילי אביטל – זונה לשעבר, שעשתה הסבת מקצוע למוכרת של פרחים עשויים נייר. לא אכנס לפרטים, רק אקצר ואגיד, שהדברים ממשיכים להסתבך די מהר - בלייק ההמום, עם כדור רובה תקוע לו בצמוד ללב, מוצא את עצמו במסע הימלטות מוזר, בו הוא נעזר באינדיאני הקורא לעצמו Nobody, כאשר בעקבותיו רודפים רוצחים שכירים ושאר טיפוסים מוזרים.
לא במקרה תיאור העלילה נשמע קצת הזוי. הדרך להסתכל על סרטיו של במאי כמו ג'רמוש, בעיניי, היא לתפוס אותם כחלומות אותם הוא חולם ושאנו זוכים להציץ בהם. הסרט הוא אמירת הלא מודע שלו. אם פרויד אמר שחלום הוא אוסף של סמלים, דילמות הרודפות את החולם, אז אפשר לראות בדמויות שבסרטיו ביטוי לרעיונות הרודפים אותו. ואכן, אחרי הסתכלות מעמיקה, אפשר לראות שסרטיו הן וריאציות שונות לאותו מאבק רעיונות החוזר על עצמו.
אלה סיפורים של מסע רוחני, הממוסגרים בתוך מבנה צורני ייחודי המזכיר שירה. בדומה לשיר, המחולק לבתים אשר ביניהם יש רווחים, שתפקידם בעצירה, הזדמנות להרהר ולעכל, כך גם סרטיו מאופיינים על ידי אותו מבנה לא ליניארי, אלא חוויתי. רצף של אפיזודות, שמחולקות בדרך כלל באמצעות fadeout לשחור. כל אפיזודה מעבירה אווירה, הרגשה, רעיון. סגנון שבלט במיוחד ב- Stranger than Paradise (זרים בגן עדן), אך חזר והופיע גם גם בסרטים אחרים שלו. בדומה לשירה, המעלה רעיונות ואינה בהכרח שואפת להגיע לאיזושהי סגירה נרטיבית, ככה גם סרטיו של ג'רמוש מעלים יותר שאלות על הקיום ממסירת תשובות. רגעים אנטי-דרמטיים המסודרים בסדר כמעט אקראי, עם הקצב הפואטי והסמלים השתולים בחוכמה, שפשוט דורשים פרשנות מעבר (מה זאת מכונת התפירה הזאת שבלייק רואה בכפר האינדיאני?!).
 הסרט נפתח עם דמותו של וויליאם בלייק, היושב ברכבת שנוסעת למזרח ארה"ב. אנחנו לא ראינו אותו בסביבתו הטבעית שתגדיר אותו, אם הייתה כזאת, וגם לא נשמע פרטים עליה ,ולכן חוץ מהעובדה שהתייתם מהוריו (ניתוק מהשורשים), הוא יישאר מבחינתנו דף ריק. זוהי  דמות אנומלית אשר שיוכה לא מוגדר לאף קבוצה. אי התאמה שמודגשת על ידי המראה החיצוני. הוא לא רק לא שייך, הוא גם לא מייצג אף קבוצה. הגיבור הוא כדף ריק, שהסרט יכתוב עליו את אישיותו, באמצעות מסעו. הדמויות בסרטיו של ג'רמוש תמיד פשוט קיימות - ללא עבר, ללא זהות, ללא מקום שיגדיר אותן. רעיונות נודדים המתנגשים אחד עם השני. מה שמשותף לכולם הוא היותם אנשי שוליים המנסים להסתגל, המנסים לגשש את דרכם.
אז מה הקונפליקט ששב וחוזר בסרטיו וכיצד הוא מתבטא?
אם זו דמות של סמוראי שחור ב- Ghost Dog: The Way of the Samurai (גוסט דוג) או דון ג'ואן מבוגר ב-Broken Flowers  (פרחים שבורים), יהיה זה תמיד אדם, בדרך כלל גבר, המנסה להסתגל לסביבתו הזרה לו, ל"עולם חדש". הניתוק של הדמות מסביבתו, מודגש באמצעות חוסר תקשורת, או תקשורת לא תקינה. העדר התקשורת מקבל ביטוי ב- Ghost Dog באמצעות אי היכולת של הגיבור לדבר עם חברו הטוב ביותר, כי אינם חולקים שפה משותפת, וב-Dead Man  באמצעות הניתוק שבין השפה הציורית של האינדיאני לניסיון הכושל של בלייק להבין את המתרחש.

הפסולת החברתית ב- Down by Law
זהו תמיד סיפורו של זר כנגד המקומי (האמריקאי). של דמות לא שייכת. זר הנבדל מסביבתו ואינו מצליח להיטמע בה. הקונפליקט עם הסביבה ינבע בשל נקודת מבט "אחרת", ולכן אפשר להסיק בעצם שסרטיו של ג'רמוש הם סיפורים של התנגשות בין האדם לסביבתו, או יותר מדויק - של האדם עם עצמו. אם זה הדמויות של המהגרים ההונגרים ב- Stranger Than Paradiseהשורפים את זמנם בהימורים, או האיטלקי הרועש והמבולבל, שנראה כה לא קשור לנופי לואיזיאנה, ב- Down by Law (נרדפי החוק). הזרות היא תוצאה של היותם חלק מחיי השוליים –  העניים, השתיינים, האינדיאנים או השחורים. השונה כנגד הרגיל. השוני מאלץ את הגיבור להיות אנטי גיבור – נווד – ושוני זה הוא המוביל לקונפליקט נוסף: הנווד כנגד בעל שורשים (משפחה). קונפליקט שמעמיק את סרטיו של ג'רמוש, בהפיכתם למבט ביקורתי על הרגיל. סרטיו הם בעצם נקודת מבט של אדם מבחוץ על השגרה האמריקאית. ג'רמוש מסרב לספק לנו "גלויות" של פרסומת לאמריקה, שאנו רגילים לראות בסרטים הוליוודיים, ומגיש במקום זאת תמונות אנטי תיירותיות קודרות – האמריקה האמיתית בעיניו. הדמויות הנאבקות להגדיר את עצמן, מצליחות למצוא הגדרה רק באמצעות אי התאמתן.
אך בדומה ליוצרים גדולים באמת, העולם הרעיוני של ג'רמוש אינו סטטי. הקונפליקט הרעיוני בסרטיו, המתבטא בהתמודדות של הגיבורים עם אי השייכות שלהם לסביבתם, מתפתח, והאופוזיציות משנות את יחסן אחת אל השניה.
סרטיו הראשונים היו סיפורם של צעירים החיים בשולי החברה בשכונות הפחות טובות, של הערים הפחות טובות, של ארה"ב, המגיבים בפאסיביות לסביבתם ומנסים לשמור על הראש מעל המים (Stranger Than Paradise  ו-Permanent Vacation). בהמשך, בDown by Law-, היו אלה  גיבורים מבוגרים יותר, אשר אי התאמתם הביאה אותם להתנגשות עם סביבתם, שלוותה ברדיפת החוק אחריהם, ובעצם לגירושם. תמונתו של הגיבור ההולך דרך יער, חוזרת בסרטיו של ג'רמוש, תמיד בשחור לבן, כמוטיב של חוסר מוצא. סביבתם מקיאה אותם מתוכה כאלמנטים לא רצויים, שהיא אינה מצליחה לעכל.
אנטי גלויה קודרת ב-Stranger than Paradise
בהמשך יצירתו, גיבוריו, עדיין אנומליים, משנים את תפיסתם לאקטיביות, כאשר Dead Man, יחד עם  Ghost Dog, הוא חלק מהשלב הרעיוני הזה. הגיבורים נוקטים פעולה כנגד אי התאמתם. שלב זה גם מציג ניסיון לחיות את חייהם על פי תורות לא אמריקאיות - כפתרון, כניסיון התמודדות, כגישת נגד. ניסיון לאמץ אמונות מיסטיות כדרך להסתכלות על החיים, הלקוחות מקוד חיים ישן - אם זו שירתו של בלייק, המזכירה כל כך את ההוויה האקזיסטנציאלית של האינדיאנים, או תורת הסמוראים. זהו מאמץ נואש לחיות על פי קוד מוסרי קשוח, כדרך לשרוד בתוך סביבה שאינה מקבלת אותך. אך צעד זה מביא איתו תוצאות טרגיות: הניסיון להתאים מערכת אמונה זרה על חיים אמריקאיים, מביא למוות.
ביצירותיו האחרונות, הגיבור הוא מעל גיל ארבעים. הוא משקיף אחורה על חייו- על הפאסיביות, על העדר ההשתלבות בתוך החברה, ומתחרט. דמותו הקורעת לב של ביל מאריי ב-Broken Flowers מבטאת חיפוש אחר זהות קיומית, שהינה מעבר למופשט. הרצון באבהות, הרצון להשאיר חותם שלא בצורת מוות - אלא בצורת חיים. ניסיון להשקיף על המאבק הממושך ולהבין אם היה טעם מאחוריו. האופוזיציות הרעיוניות של ג'רמוש, כפי שאפשר לראות, משנות את עמדתן, הן "מתבגרות", ובכך מעשירות את גוף עבודתו.
ההגדרה המושלמת לביטוי הקונפליקט המרכזי העומד בבסיס סרטיו, היא כנראה - יוצאי דופן אמריקאים, החווים את הצד האפל של החלום האמריקאי. לא מפתיעה, אם כן, הבחירה להתעסק הפעם עם ז'אנר המערבון. ז'אנר המקושר אל הימים העליזים והתמימים של ביסוס התרבות הלבנה בארה"ב. כמובן שישנה גם התכתבות עם תת-ז'אנר של סרטי המסע, שנולד אי שם בשנות השישים, סרטים שקראו אתגר על דפוסי החיים המקובלים של אמריקה. סרטי "גילוי מחדש" של אמריקה, המציגים אותה על כל רבדיה, בדרך כלל על הצד הביקורתי. המשחק הזה של שבירת חוקי הז'אנרים, הוא שמוסיף נופח אפי למסע האישי של בלייק.

האוטר
אומן מוכשר במיוחד, צפוי שיצירתו תהיה מורכבת מעבר למשמעות גלויה, תספק אפקט רגשי, ותדרוש הסתכלות מעמיקה למציאת הגרעין הרעיוני החמקמק שלה. טעות היא לחשוב על סרט כשלם ומבטא בשלמות את רעיונו של היוצר - הוא רק יחידה נוספת במבנה שהוא יצירתו המתמשכת.
Dead Man הוא סרט מאוד שונה מבחינת ג'רמוש. זהו הסרט בעל השכבות הרבות ביותר שעשה, לעומת המינימליזם והפשטות עליהם שקד לפני. שילוב בין היסטוריה, אמריקה, שפה ואלימות. התוצאה היא שבירת הרעיון של החברה האמריקאית כחברה תרבותית. בעצם, זהו הניסיון להסתכל על שורשיה של אמריקה, כחלק מניסיון הגישוש אחר זהות של מסעותיו הרוחניים. במסעו בלייק הורג כומר, שוטרים, איש עשיר, אנשי פרא לבנים - האם אלה לא נציגי אמריקה הלבנה?
אפשר לראות בבירור, שנושא השונות ואי ההתאמה בתוך החברה האמריקאית, הוא הדואליות המקשרת את כל סרטיו של ג'רמוש. הכרונולוגיה של יצירותיו מבטאת באופן ברור את ההתפתחות שלו והתפתחות תפיסתו לגבי סביבתו בהתאם. התהליך הלא מודע של התפתחותו הנפשית. הסרט Dead Man, הוא שלב ביניים בחייו-  השלב האקטיבי בהשפעת האקזיסטנציאליזם. ניתן לראות בעבודותיו המאוחרות יותר, ששלב זה עבר והוא המשיך הלאה. אך (לשמחתנו) גם שם עדיין שולטת תחושת האחר והשונה.




2.11.2010

סרטי נשים על נשים


ז'אנרים קולנועיים הם דרכים שונות לקבע דימוי מסוים. ה"אמריקה המדומיינת" שאנו רגילים אליה היא אוסף של משמעויות ואסוציאציות, מהסרטים האמריקאיים שצרכנו כל חיינו, אותן אנו מתרגמים על פי ההרגל, שהופנם בנו באמצעות ז'אנרים אלה.
אך נראה שז'אנר חדש מתגבש לו בתוך הקולנוע האמריקאי העצמאי, ז'אנר שאפשר לתאר אותו באופן שטחי כ"סרטים של נשים על נשים סובלות (במזג אוויר קר)". ואין שום ציניות או זלזול מאחורי ההגדרה השטחית הזאת.
הכל התחיל עם Frozen River  (נהר קפוא). סרט ריאליסטי וקודר המתרחש על הגבול שבין ארה"ב לקנדה, אזור שמסתבר שטעון במתח, בין אוכלוסיית האינדיאנים צאצאי שבט המוהק, לבין האמריקאיים הלבנים החיים לידם. באופן אירוני, עלילת הסרט מתרחשת זמן קצר לפני חג המולד, שכן שום אווירת שמחה או חגיגה לא תמצאו כאן.
הסרט עוסק בשתי נשים, נציגות של שני הצדדים, הסובלות מחיים של עוני ובדידות. כדי להרוויח את הכסף הנחוץ כדי להציל כל אחת את משפחתה, הן מוצאות את עצמן משתפות פעולה בהברחת מהגרים לא חוקיים מקנדה אל ארה"ב דרך נהר קפוא, המפריד בין שתי המדינות. 
בסופו של דבר זו סרט על אהבת אם. הדמות הראשית היא ריי. אישה שבעלה ברח עם הכסף שהיה מיועד לקניית בית נייד חדש (trailer home) והשאיר אותה לטפל לבדה בשני הילדים שלהם. מתוך חיים אפורים של אמצעים מוגבלים, ריי מנסה בכל כוחותיה לשמור על החיים שלה מהתפרקות. כדי לעשות זאת, גם כאישה וגם כחלק ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, אין לה ברירה אלא לעקוף את החוק. אך העלילה היא לא הקלף המנצח של הסרט, אלא תיאור ההתחזקות של האישה הזאת. תיאור חייה ותיאור היחס שלה לסביבתה. זהו סרט פשוט, מינימליסטי ויעיל. ללא שום טרחנות או סנטימנטליות מאולצת, הוא משקף באופן מדויק חיים של עוני והעדר אמצעים. כוחו של הסרט הוא באווירתו הקודרת, בדרכו לצייר הלך רוח של מקום ושל בני אדם המאכלסים את המקום העצוב הזה. המילה הכי מתאימה לזה, אני מניח, היא אותנטיות. ריי היא לא בן אדם מושלם שקל לאהוב. היא אישה שחייה הפכו אותה לקשה. אך דווקא הפגמים שלה הם שהופכים אותה לאנושית.
הסרט הופך להיות תצוגה של רגעים ריאליסטיים, המשקפים חיים לא רגועים של אכזבות וייאוש מתגבר, של ציפייה דרוכה תמידית. בזמנו, התסריט היה מועמד לפרס האוסקר- הקטגוריה היחידה בטקס ששוה בדרך כלל התייחסות. מאבקן של שתי הגיבורות הופך להיות מאבק סמלי. שתי הנשים הן התגלמות הקונפליקט בין בני המוהק ובני מעמד הפועלים הלבנים החיים באזור. אך הסרט לא מתעמק בסיבות ליחסים הקרים שבין שני הצדדים (כנראה על בסיס זכויות על אדמה) ומתמקד יותר בקשר הלא צפוי שנוצר בין שתי הנשים. הלוואי וגם הקולנוע הישראלי היה מנסה לפעמים ללכת על פי הקו הזה, לא יזיק לו מעט איפוק מדי פעם.





Winter's Bone (קר עד העצם) מתרחש בצד החבוי של אמריקה. זוהי אמריקה הלבנה –הווייט טראש. אבל לא הצד הקומי שלה, אליו הורגלנו ואותו אנחנו מדמיינים אוטומטית עם שמיעת הביטוי הזה. לא, אין שום דבר קומי בסרט הזה.
הסרט מתמקד בנערה בת שבע עשרה שנאלצת לטפל בשני אחיה ובאמה המעורערת נפשית. בתחילת הסרט היא מקבלת הודעה מהמשטרה, שאביה אמור להתייצב בתוך שבועיים למשפט ושהוא שם את הבית שלהם כעירבון. או בקצרה, שביתם יילקח אם היא לא תמצא את אביה תוך שבועיים. וכמו שכבר הבנו – בית לאישה הוא הכול- הוא הסמל האולטימטיבי לעצמאות. פיסה מרוסקת מהחלום האמריקאי. המשך הסרט הוא הניסיונות הנועזים של הנערה לפרוץ את המחסומים המאיימים  אל תוך מעגל סוחרי הסמים, השולטים על האזור. דרך סיפורה אנו מתוודעים לעולם של חוקים נוקשים ואכזריות אנושית, שנוצרו תחת תנאים של עוני קיצוני וחיים בשולי החברה.
מה שמשותף לה ולריי, הוא שאין רגע אחד של רחמים עצמיים. אפילו שהן נאבקות בתוך סביבה עוינת וחסרת רחמים, עולם בו לחוק אין שום שליטה או סמכות של ממש, והגברים הם לא אבירים על הסוס הלבן, אלא איום פוטנציאלי, אין רגע אחד בו הנשים האלה מתפרקות.
בשני המקרים המלחמה היא על הישרדות. והן מסרבות להיכנע. הציפיות הנמוכות של הגיבורות מחייהן והמאבק הקשה שלהן למען מימוש אותן הציפיות, הוא שיוצר את ההזדהות אליהן, הוא שמפעיל את נימי החמלה של נפשנו. האנושיות של הגיבורות זורחת דרך עצבות הקיום שלהן.

ובנוסף לכל זה- גם נורא נורא קר.
חיים קרים הוא מה שהנשים האלה רגילות אליו. הקור הוא ביטוי למצבן הפנימי. המרחבים הריקים אלגוריים להעדר אפשרויות וחוסר המוצא, לבדידות קיומן. הקרח הדק, ששתי הגיבורות של Frozen River עוברות עליו בכל פעם במסלול ההברחות שלהן, הוא ביטוי למצבן במציאות. יצירתיות תסריטאית שלא ראיתי מזה זמן רב בקולנוע.

בשני הסרטים, לפחות על הנייר, אפשר להגיד שהעלילה דלילה ונעדרת דרמה של ממש. כוחם של הסרטים הוא בשיקוף מדויק של חיים אפורים של המעמד הנמוך. זהו ריאליזם פיוטי במיטבו: תשומת הלב אל הפרטים הקטנים ביותר, כדי לתאר אורח חיים של  אוכלוסיה, שבדרך כלל זוכה לייחוס רק כחלק מסטטיסטיקה.



הסרט האחרון הוא Wendy and Lucy (וונדי ולוסי).
סרט פחות קודר מהקודמים והרבה יותר מלנכולי. זהו גם הסרט עם הסוף הכי שובר לב מבין השלושה. אחד שנשאר איתך הרבה אחרי הצפייה. הסרט מתמקד בוונדי (מישל ווליאמס), נערה בשנות העשרים לחייה, שכל מה שיש לה בחיים הוא האוטו שלה והכלבה לוסי. וונדי נוסעת לאלסקה, למצוא שם עבודה. חוץ מזה שום דבר לא ידוע עליה.
הבעיות מתחילות, כשאחרי עצירה בעיירה קטנה באורגון, המכונית מסרבת להתניע. בעקבות המשבר הזה, מגיע אחד גדול הרבה יותר- לוסי, שותפתה היחידה למסע, הולכת לאיבוד. מיואשת ומתוסכלת, וונדי חוזרת לאוטו רק כדי לגלות שבינתיים הוא נגרר- מה שמשאיר אותה גם בלי מקום לישון. המשך הסרט הוא הניסיונות שלה למצוא את לוסי ולהחזיר את האוטו.
עם טקסט מצומצם לרשותה, מישל ווליאמס מצליחה לשקף עומק רגשי באופן מרשים ומהפנט. אנחנו עוקבים אחריה, כשהיא מנסה לא להתפרק, לא להתייאש. אנחנו מזדהים איתה, דואגים לה, חרדים לה – לא בגלל מה שהיא אומרת או בגלל הרקע שלה- אלא בגלל מי שהיא, כפי שהיא. המינימליזם הרגשי של הסרט הופך כל מחווה קטנה של רגש, כל הבעת פנים צנועה, למשמעותית הרבה יותר.

הנופים של העיירה הם אלגוריה לבדידות וניכור. וונדי, נעדרת סממנים בולטים של נשיות, היא כל-אדם, הנודד במרחבים הריקים של העיירה הקפואה בזמן. מקום ששאר העולם שכח. מה שמעלה את השאלה ההכרחית– האם מקום כל כך חיוור יכול להוליד משהו יפה? (תשובה שאולי קיבלנו ב"נס חג המולד" של Frozen River). עוד שיעור בכתיבת תסריט למתחילים, אפשר למצוא באחד הרגעים היפים של הסרט, המוצג בתמונה משמאל.





שלושת הסרטים עוסקים בבנות השכבה הנמוכה ושלושתם נעשו על ידי במאיות. אם נזכר בגישה התאורטית, הרואה בקולנוע שיקוף של הוויה חברתית, הדבר גורם לך לתהות באופן מדאיג לגבי מקורות ההשראה של נשים יוצרות בארה"ב. האם זהו ביטוי למשבר הכלכלי? האמת שלא באמת אכפת לי. אני משתדל שלא לקשר הקשר פוליטי לסרטים שאני רואה. במקום זה אני מנסה להתמקד בחיפוש אחרי האנושי, אחרי המופשט.