16.12.2010

אלבומי 2010



אם אני מתבונן אחורה אל החורף שעבר ומנסה להתחקות אחרי הקולות שליוו אותי כל הדרך עד ליום הזה, חיוך עולה על פניי. לעומת השנה הקולנועית הדלה, שאפשר לציין לזכותה רק את Inception,  מבחינת מוזיקה זאת הייתה אחת השנים טובות מזה הרבה זמן. וזאת למרות האכזבות הרבות שהיא הביאה איתה (אינטרפול, מ.י.ה...).
אתה יודע שהמוזיקה שהקשבת לה, באמת נכנסה לך לדם, כשאתה מסה לדמיין כיצד היית מרגיש, אילו היא  בכלל לא היתה נוצרת - והתחושה היא של ריקנות! מה היתי עושה בלי העזרה שלהם? איך היתי שורד את הקיץ הנוראי שהיה כאן, או את מעברי הדירה או את ההיא שהלכה לה... לא מפתיע, אם כן,  שהרשימה נשלטת על ידי אלבומים מלנכוליים יותר, אווירתיים יותר. כמה מהם הם אפילו אלבומי פרידה מובהקים....

כשהתחלתי לכתוב את הסיכום, שמתי לב שרוב האלבומים שאהבתי השנה, הם גם אלו שהכי התקשיתי להגדיר. בכל פעם לא הצלחתי למצוא את המילים הדרושות לי כדי לתאר את האלבומים האלה (וממש לא רציתי להדרדר למשחקי מילים או אסוציאציות רגשיות סנטימנטליות מוגזמות). ואולי זאת המהות של מוזיקה טובה בעידן האינטרנט. ואולי זאת המהות של מוזיקה טובה בכלל. ואולי זה פשוט מה שהתאים לי השנה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------




Motorama - Alps

להקת הפוסט פאנק הטובה ביותר שקיימת היום. נקודה!
מי ציפה שכל העצבות המלודית הזאת תגיע לה פתאום כל הדרך מרוסיה? ואולי מה שמוזר בכלל, הוא שזה לא קרה עד עכשיו.
אפל וענוג, עדין ועצוב, פשוט ויפה. 
כנראה האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה. וכנראה זה שאשמור לו אמונים יותר מכל גם בהמשך. ועדיין אני מתקשה לתאר את המוסיקה שלהם. לא מצליח לחבר משפטים שיצליחו לתאר את המהות שלה. נכשל בנסיונותיי לפרק את הסוד של הקסם שלה למרכיבים מוגדרים ומנוסחים. אולי זה הקסם שלה.  הסיבה שאני חוזר אליהם שוב ושוב. ואולי זה רק מנגנון ההגנה הפנימי שלי, המתריע כנגד ניתוח יתר של דברים אהובים.


למזלי, הקליפים שלהם הם שיקוף מושלם של הרגש שהם מעוררים בי. רסיסי נחמה מלנכוליים.













Gonjasufi - Sufi and a Killer


איזה רעש יפה.
מזיגה מורכבת וחד פעמית של הפקה חכמה, סימפולים גאוניים ואדם אחד העומד בראש ובקולו הסדוק מיילל שירים של כאב ובלבול, של הזיות על תלישות ומערכות יחסים, של חיפוש אחרי שורשים תוך כדי נסיון להשריש חדשים.
בהתחלה היה לי מאוד קשה עם האלבום הזה. כמו רוב היצירות הגדולות, הוא הרגיש לי כבד מדי ולא נגיש בהתחלה; ההפקה המחוספסת, המלמול הלא ברור, האורך של האלבום. הכל הקשו עליי. אך פנינים מתוך הבלגן נצצו החוצה והתעכבתי. זה התחיל עם Kowboyz and Indians המדהים ו-Sheep המקסים. שני שירים פשוט גאוניים. משם זה המשיך לשירים עם הטקסטים הקוהרנטיים יותר, והתחלתי להקשיב...
והקול שלו. Fucking A. הקול שלו!... אין מילים לתאר את הדבר האיטי, הצורם, המבולבל, העדין, החורק, העצוב, הרציני, הכועס, ההיפנוטי, המכשף והמלוכלך הזה. פתאום יכולתי לשמוע את הרבדים השונים שבו ואת חוסר התאום העייף המוקפד שבינו לבין המוזיקה. הנה בלטו פתאום שירים נוספים - Change, Ageing או Holydays. איך יתכן שהאלבום הזה הוא בסופו של דבר אלבום פרידה? איך ייתכן שהוא בו זמנית מרגש אותך ובו זמנית גורם גם לחשוב?
זהו לא סתם אלבום. זהו פסיפס מוזיקלי, תרבותי ורגשי. העומס הוא מלחמה מוזיקלית, הFאנק הוינטאג'י, הביטים המלוכלכים והסימפולים הם טיפול פסיכולוגי מנחם.
זהו אלבום פורץ דרך, וללא ספק שיום יבוא והוא ייחשב לאבן דרך בהתפתחות המוזיקה האלטרנטיבית. וכל העומק הזה שאני מנסה להכניס ביצירה הזאת, לא גורע לשנייה מהכיף שהוא המעטפת שלו. אפשר לא להבין מילה ממה שהבחור צועק לנו ואפשר להתעלם מהטריוויה התרבותית, אך אי אפשר שלא להתחיל לזוז כשאתה שומע את Kowboyz או את  DedNd.

LCD Soundsystem - This is Happening


עוד יד עוזרת הגיעה אליי בשעת משבר מכיוון ממש לא צפוי.
אין ספק שהאלבום הזה הוא יצירת מופת. אלבום מסיבות עצוב ומלנכולי, אלבום כאב במעטפת של פוסט פאנק אלקטרוני. האווירה העצובה הזאת היא שהופכת אותו ל"השקעה משתלמת"- מה שהופך אותו ליצירת אומנות מורכבת.
שירי אהבה מודרניים וחושפניים, המדברים על חוסר תקשורת והעדר המושג "אהבה רומנטית" במציאות החדשה. השירים מלוטשים ומוקפדים ומתפתחים כולם בצורה חכמה ואווירתית, מה שיוצר אלבום אחיד ומאוחד. כאן אין שום הפתעות. לפחות מזה לא ציפיתי מג'ימס מרפי. מה שחדש הוא, שמתוך היהלום ההפקתי הזה נוצצים להם רגעים של פתיחות חושפנית מפתיעה. זהו האלבום, שבו ג'ימס מרפי מפשיט מעצמו את הקוליות  הניו יורקית האדישה שלו ומגלה לעולם נפש של ממש. נפש של גבר רגיש וחלש כמו כולם, שמוכן לעשות הכל בשביל לא להרגיש לבד. של גבר שמקבל עליו את העולם שהוא חי בתוכו, עם הריקנות שמרכיבה אותו, בלי לוותר על החיפוש, אחרי אותם הרגעים הבודדים של רגש אותנטי. שרוצה להתעורר ביחד, גם אם זה היה רק סטוץ. 
האלבום הזה הרבה יותר אווירתי מהקודמים שלו, הרבה יותר רגשי. וכאן לדעתי נוצר החיבור הסופי והמושלם, המעלה אותו מעל לקודמיו.




and love is a murderer
love is a murderer
but if she calls you tonight
you know everything will be allright





The Foals - Total Life Forever

מאוד קשה להגדיר את המוזיקה שלהם, וזהו כנראה חלק מהיופי שלה. פוסט/דאנס פאנק מתמטי/אלקטרוני, הוא אולי התיאור הקרוב ביותר למהות שלה. 
עוד באלבומם הקודם הדהימו אותי הסייחים בניקיון המלודי שלהם. אם אז עוד היה מקום להשוות אותם למרעישים אחרים של התקופה, כדוגמת הקלקסונז, הפעם הם עשו את הדבר הנכון, בהמשיכם את הקו המוזיקלי שסיים את אלבומם הקודם. שירים נקיים יותר, אטיים יותר, חושפניים יותר, ענוגים יותר. הסייחים מרשים לעצמם להתענג על האווירה, משהים את מעברי השירים באופן אמיץ ומוצלח - ללא ספק סממן של להקה שצברה ביטחון בצליל שלה.
האלבום אינו אחיד באיכותו, אך חציו השני הוא לא פחות ממושלם בעיניי - כולו קצב מהפנט של רגש מרחף. אם הם ימשיכו במגמה הזאת, אלבומם השלישי צפוי להיות כבר יצירת מופת של ממש.

Massive Attack - Heligoland

אלבום קשה, איטי, לא מתפשר, נטול סנטימנטליות, קר, מנוכר. אם זה היה סרט קולנוע היו אומרים עליו שהוא גאוני. שהוא תופס באופן מדויק את הניכור האנושי בחברה המודרנית. שהוא הביטוי האמנותי המושלם לנפש קרועה.  שהוא יצירה הנאמנה למסר שלה.
אך זהו לא סרט קולנוע, זהו אלבום של הרכב שכבר לא אופנתי לאהוב. הרכב שלא מנסה לשחק עם הסגנונות העכשוויים כדי לרצות את הקהל שלה. הרכב שרוצה להגיד משהו ואינו מתפשר על האופן שבו הוא עושה את זה. מאסיב אטאק שומרים על איפוק רגשי בלתי אפשרי באמצעות הפקה דקדקנית נטולת רגשנות ועד שמגיעים סוף סוף רגעים של רגש מתפרץ (Saturday Comes Slowׂ), ההרגשה היא של פורקן רגשי מזוקק ומנחם.
זהו אלבום עצוב, מכשף, חכם, מדויק ושואב, המשתפר יותר ויותר עם כל האזנה חדשה.

Neil Young- Le Noise

מי ציפה שיגיע לו לעולם עוד אח ל-On the Beach ו- Sleeping with Angels. אח זקן יותר, רגוע יותר, מפוכח יותר. 
ניל יאנג והגיטרה שלו. נקיון יפה ומהפנט. מדיטציה מוזיקלית שנובעת מתוך התבוננות פנימית של אדם אחד. יש כנות חסרת התנשאות במילים שלו, יש כנות בצליל הישיר שלו. זוהי גאונות לא מתאמצת של מוזיקה, הזורמת ישר מתוך הנשמה של היוצר הוותיק הזה.




The Black Keys - Brothers

בלוז, Fאנק, רוק אמריקאי.  
נקי, חכם, פשוט, קלאסי.
אלה המילים שקופצות לי כשאני נזכר באלבום הזה.  זהו רוק בסיסי וטהור במובן הכיפי של המילה. רוק עם נשמה. וכמובן-  עוד אלבום פרידה. נראה שהרבה לבבות נשברו השנה. כל אחד באופן אחר. לכל אחד שיר כאב משלו.
יש קלילות בשירים האלה, חינניות לא מתאמצת, טוהר של מילים, הכל בתוך מבנה קלאסי נצחי שמוכיח את עצמו בכל פעם מחדש.

Vampire Weekend- Contra

יש משהו מאוד פשוט וילדותי באלבום הזה. משהו שמח מדי; האווירה הנונשלנטית חסרת הרצינות. המלודיות המלוטשות. הסיפורים על ילדי קולג'ים אמריקאיים...כשמתארים את זה כך קשה שלא להרים גבה.
ועדיין, איך שהוא זה עובד.
זאת הכנות שבשירים. וומפייר וויקנד אינם מנסים להיות שום דבר חוץ ממה שהם במציאות- חבורת ילדים בורגנים מניו יורק המתעסקים בעצמם. הם לא אומנים מיוסרים, אין עליהם פוזה של כוכב רוק שתוי- הם פשוט כמה בנים שבוחרים לעשות מוזיקה. והאמת היא, שהם דיי טובים בזה.

MGMT-Congratulations

לא סבלתי את האלבום הראשון שלהם. הוא נשמע לי אז כמו ההתגלמות של כל מה שהוא רע במוסיקת האינדי החדשה והכיוון שאליו היא פנתה. הסיבה שהתחלתי להתבייש בריי באן שלי.
באלבום החדש שלהם יש הרבה יותר חן. הרבה יותר קסם. והקסם הזה הוא בסופו של דבר שהשטלת עליי. מין מתיקות נעימה של מלודיות ילדותיות. זהו אלבום הרבה יותר רגיש, אווירתי ושלם מהקודם שלהם. הוא כבר מרגיש כמו יצירה.  שמח אך בו זמנית מלודי.  ילדותי, אך עם רמז לאירוניות.  פסיכדלי, אך בו זמנית גם מורכב, באופן שדורש הקשבה ולא רק האזנה.  
יש קסם בהשתוללות האמיצה הזאת. אומץ בשינוי כיוון שהם עשו. בכל שיר יש כאן פוטנציאל לכמה להיטים, אך הם מסרבים להיענות לפיתוי הזה.  הבחורים האלה מלאים גאונות, אך הם מסרבים לשחזר את אלבומם הראשון. הם מתעקשים להחליף קצב כל כמה דקות, לשיר משפטים שנשמעים כמו שיחה בין שני היפים בסרט ישן וכמובן לא לחזור על בתים ולהפוך אותם בכך לפזמונים. נכון, זה מקשה... נכון, זה מרגיש מבולבל,...אבל זה גם מרגיש ממש נכון...


Twin Shadow - Forget

לא אוסיף מילים מעבר למה שכבר אמרתי כאן.





1.12.2010

אורחים לא צפויים

 זאת לא תקופה קלה למבקר המוזיקה (החובב). חודש לפני שהשנה נגמרת לה, כל אלבום חדש שייצא יתקל בצרור אחר לגמרי של התנגדויות, המסתכמות כולן בשאלה המתנשאת- האם האלבום הזה ראוי להכנס לעשיריה הסופית? הרי מבקר המוזיקה כבר מזמן ערך לעצמו רשימה של מועמדים בטוחים, אותם הוא מסדר כל פעם מחדש בתוך העשיריה, מנצל את הזמן המת של נסיעות אוטובוס עצלות. טופח לעצמו על השכם על בחירותיו המוצלחות והטיעונים המחזקים שלו, המוצלחים לא פחות. והנה, באים להם פתאום, להפתעתו הזועמת, אלבומים חדשים לא רעים בכלל... אך מה עליו לעשות? הרי ברור לו, שאין יותר גרוע מהוספה חפוזה בדקה ה-90 של אלבום, שאך זה יצא, אך טרם הוכיח את עצמו. וכמובן, שאף אחד גם לא רוצה להיות סלקטור אטום, שלא מבין את גודל החשיבות של האורח הלא צפוי.


I'm so appalled
I might buy a mall
just to show niggas how much more i have in store

I'm fresher than you all
so i don't have to pause
all of y'all can suck my balls through my draws


עם הציטוט המעודן הזה, מגיע לו האורח הראשון, המפוצץ בהייפ שכולו חצוצרות וסימפולים, והוא לא אחר מקניה ווסט האחד והיחיד. אחרי הנקיון האסטטי של אלבומו הקודם והשמחה הטהורה שכולה להטוטנות הפקתית של האלבומים הקודמים שלו, הנה מגיע לו אלבומו העמוס ביותר שלו. כמו ששמו מעיד עליו - My Beautiful Dark Twisted Fantasy -  הוא אלבום מלוכלך והזוי, שכולו התפלשות חולנית בתוך האהבה והשנאה העצמיות של קניה.

התחושה היא באמת של עומס. ריבוי השירים וריבוי הסגנונות איתם משחק קניה, כמו גם ריבוי האורחים והציטוטים התרבותיים, כולם תורמים להרגשה הזו. אך העומס כאן הוא לא טעות בשיקול או הגזמה שחצנית חסרת גבולות- העומס הוא המסר של האלבום. אנחנו בתוך עולמו הפרטי של קניה, וזה לא תמיד קליל ומקפיץ או קול ומתוחכם- לפעמים זה גם כבד ולא מתפשר. האזנה לאלבום הזה נותנת לפעמים ההרגשה של הרס עצמי מטלטל ורועש, של הזיה מטורפת בלתי ניתנת לשליטה. ואין לי שום ספק שמפיק מוכשר כמו קניה היה מודע לתוצאה ובחר במודע להשאיר אותה כמו שהיא. זהו חלק מתהליך החשיפה שבבסיס תהליך ההתנקות שלו. לרגעים, האלבום הזכיר לי את הפתיחות העוינת, האופיינית ליצירתו של גבריאל בלחסן. אלבום שכולו חגיגה חולנית של המחלות הפרטיות של האומן, המציב את עצמו במרכז יצירתו. סבל פרטי ההופך לחגיגה פומבית, שמחרישה את זעקת הכאב של האומן. אפילו השירים שמתחילים כמו שירי אהבה הופכים להיות עוינים ומעליבים. קניה מוציא החוצה את כל הטינופת. הוא לא חוסך מאיתנו את תיאורי הזימה והתסביכים הנפשיים שלו, ויחסית לכוכב בגודל שלו, זה לא כזה מובן מאליו. 


כן, ברור שאני מסתכן בלצאת מפגר, כשאני מנסה למצוא משמעות בשירים המזכירים את איבר המין הנשי בערך בכל בית שני, אך אין מה לעשות – זהו היפ הופ. אף אחד לא מצפה למילים עדינות ומלוטשות שיחביאו מאחוריהן משמעות נסתרת של רגשות כמוסים- הכל נזרק כאן לפרצופנו- כולל זוג הביצים השחורות של קניה, המקבלות כמה וכמה אזכורי כבוד. האלבום הזה הוא תיאור עולמו של קניה ווסט. סיפורו של בחור ששוקע יותר ויותר בעולם התענוגות ההדונססטי שיצרה תהילתו, מאחל בסתר לגאולה, שתעטוף אותו ברחמים עדינים ותציל אותו מהאדם שהוא נהיה. אך זה לא קורה. סיפור ההצלחה המטאורי שלו יצר מפלצת. והאלבום הזה אכן מציג אדם כישרוני המכור לשנאה עצמית. כמו שהוא כבר מכריז בשיר הפתיחה- can we get much higher?- קניה דבק במטרה ההרסנית לבדוק את הגבולות שלו ושל הדמות הציבורית שהוא בנה- שני צדדים של אותו האדם, שהוא מתקשה להפריד ביניהן. למרות שהוא רואה את הכיוון שחייו לוקחים, ההתנהגות שלו ממשיכה להנציח את המיתוס שנוצר סביב דמותו. וכך, חלומו האפל מתפקד בו זמנית גם כשיר קינה לקניה ווסט הרגיש והבודד הנעלם לו לאיטו וגם כשיר כמיהה אל עולם הערכים הפשוט של מבנה משפחתי מסורתי וביקורים בכנסייה בימי ראשון. סכיזופרניה רגשית זו, היא שגורמת לו כנראה, לחזור באחד השירים הטובים באלבום Power, שוב ושוב על השורה היפה והמלחיצה- איזה מוות נפלא, לקפוץ מהחלון, לשחרר את הכל- שורה שהופכת להיות הצל המרחף מעל כל היצירה המורכבת הזאת.
למרות כל זה, האלבום הזה הוא באמת מהנה. בנוסף להיותו מגוון מוסיקלית, הוא גם מלא בציטוטים תרבותיים, ההופכים את ההאזנה לשירים שלו לחוויית טריוויה פעילה, בדומה לחוויית הצפייה בסרטיו של טרנטינו. הכושר הוורבאלי שלו נמצא כאן בשיאו והאלבום אכן מפוצץ במשחקי מילים מהממים, הממלאים אותך ברצון עז לחזור ולצטט אותם בפני חברים הפחות מעודכנים שלך (מה שמתגלה כמאוד קשה ועילג, אם אתה בחור לבן חסר קצב). מה גם שמבחינתי, ראפר שמצטט את נפוליאון דיינמייט, הוא לא פחות מגאון.
רק שמישהו יחבק אותו כבר ומהר...



Now we are old as bread
We walk along our golden crest
We hide away for a week
We only look and don't speak


האורח השני הגיע לו באופן שקט ומפתיע הרבה יותר, והקסם הזה כבר הוסיף לו נקודות בונוס להמשך המירוץ. זהו אלבום שונה לגמרי, גם בגישה וגם בהגשה. יש לו את האיכות הנדירה הזאת, של כישרון לא מתאמץ, שמחלחל לאט לאט והופך להיות פסקול חובה לפני שיוצאים מהבית או כשחוזרים אליו. למפלט מנחם של טרם או אחרי המפגש עם המציאות. אני מדבר כמובן על Forget, אלבום הבכורה המקסים של Twin Shadow, ממתק אינדי שכולו אווירת נוסטלגיה עכשווית.

אם קניה ווסט מפוצץ אותנו בהפקה גרנדיוזית, עמוסה ומתחכמת, טווין שאדו מעדיף לשמור על הפשטות הבוסרית של הקלטה ביתית. אם קניה מתאמץ להפתיע בכל פעם בצירופי מילים חד פעמיים ומהממים, טווין שאדו פונה אלינו בשפה יומיומית המתארת סיפורי אהבה קטנים. אם קניה נמצא במלחמה מול עצמו ושאר העולם, אז טווין שאדו מגיש את שיריו בחינניות לא מתאמצת, המוסיפה להכל תחושה של רעננות וסקרנות. אך פשטות היא לא דבר שקל להשיג. כשיש פחות מרכיבים נדרשת מיומנות נדירה (מיומנות, שקניה ווסט, יאמר לזכותו, כבר הוכיח באלבומו הקודם), כדי לצרפם ביחד באופן שיהיה בו ייחוד וחד פעמיות. וזה בדיוק מה שקורה כאן. 


מין קסם ישן מרחף מעל היצירה הזאת. כמו זיכרון שלא ברור לך אם הוא אמיתי או שרק חלמת אותו. הפקה מנימליסטית חכמה, שירה נונשלנטית ביישנית, זיכרונות ילדות המסופרים בדיעבד, מתובלים במתיקות של געגועים נוסטלגיים. או במילים אחרות- מהות הקסם של הניו-ווייב האייטיזי. זהו אלבום אווירה שגורם לך לרצות למנות מלא להקות שהוא מזכיר (הקיור? אקו והבאנימן? הסמיתס?), אך מונע ממך לעשות זאת באמת, כי הוא לא באמת נשמע כמו אף אחת מהן. למרות שקשה לאפיין את האלבום הזה כבעל סגנון אייטיזי מובהק, הוא כן מעביר איזושהי תחושה של געגועים לאותו הצליל הפשוט וההפקה המגורענת שליוותה אותו. לאותם הטקסטים הילדותיים המחביאים מאחוריהם מבוגרים שבריריים.
 ולפעמים, זה כל מה שאני צריך. 



20.11.2010

.Something old. Something new. Something blue



לא סתם כנראה, משורר טוב נמדד על פי היכולת שלו להפוך את היומיומי והרגיל לפיוטי ומעורר השראה. כל יצירות האומנות הגדולות תמיד התעקשו שאין משמעות לחיים שלנו. שהחיפוש אחרי אמת גדולה ופותרת-כל שכזו יביא רק לסבל. שהיופי של החיים האנושיים נמצא דווקא ברגעים הקטנים.
השבוע היתי חולה. לא יודע למה, אבל כשאני חולה, אני נהיה מלנכולי ונוסטלגי. כשאני חולה, גם אין לי כוח לעקוב אחרי עלילות מורכבות ואני בוחר לראות במקום זה סרטים אווירתיים יותר. השבוע ראיתי את סרטו המלנכולי של קישלובסקי כחול (Trois couleurs: Bleu), שהיה החלק הראשון בטרילוגיית הצבעים, יצירתו האחרונה לפני מותו. קישלובסקי היה אחד המשוררים הקולנועיים הבודדים. אומן העידון והרמיזות הסמליות, הוא תמיד יצר סרטים ריאליסטיים קטנים, שהצליחו להיות בו זמנית גם אומנותיים ומופשטים. אפשר להגיד שהוא נמנה עם הבמאים ההומניים יותר. אלה שראו ביצירתם דרך לפנות אל הנפש הסוערת של הצופה ולנחם אותה. להגיד להם דרך מסך הקולנוע שהם לא לבד ושלא הכל אבוד. 
בדומה לדקלוג (Dekalog), שם הוא הביא פרשנות אישית שלו לעשרת הדברות ותקפותם בעולם המערבי המודרני, הפעם הוא לקח השראה מהדגל הצרפתי ושלושת הצבעים המרכיבים אותו. כל צבע ווהערכים שהוא מסמל .הכחול הוא הסמל לערך החופש (החרות). ואכן זהו סיפור גאולה אישי, על שחרור מכובד הזכרונות והיכולת להתחיל מחדש. אך כמובן שעלילתו של הסרט אינה פשטנית עד כדי כך....
ג'ולי מאבדת את בעלה ואת בתה הקטנה בתאונת דרכים. בעלה היה מלחין מפורסם שלפני מותו עבד על יצירה גדולה, שהיתה אמורה לחגוג את האיחוד האירופי. חברו ושותפו ליצירה של בעלה אוליבייר,שמסתבר שגם היה מאוהב בג'ולי כל הזמן הזה, רוצה לסיים את היצירה. אך ג'ולי מסרבת לעזור. אחרי נסיון התאבדות כושל היא מחליטה שהדרך היחידה להמשיך לחיות היא לנתק את עצמה מכל מה שקושר אותה לעברה. היא נפטרת מכל רכושה ועוברת לגור בדירה חדשה באזור בו אף אחד לא מכיר אותה. אך הניתוק ושגרת החיים המבודדת מתבררים כמשהו שמאוד קשה לחיות איתו, וחייה מסרבים לקבל את היציבות הסטרילית של קיום ללא שורשים לה היא קיוותה.

איפה כאן החרות, אתם שואלים?

זה מה שאני אוהב בסרטים של קישלובסקי. הפרשנות שלו לרגשות האנושיים היא עד כדי כך אישית, שלעתים המשמעות שלה מאוד חמקמקה. ואין דבר יותר מעצבן מבמאי שדוחף לך את המסר שלו לגרון. קישלובסקי משאיר מקום לפרשנויות נוספות, מרווח לרגשות של הצופה לגבש דרך פרטית להסתכל על המתרחש. המושג חרות משנה כאן את משמעותו. בהתחלה זוהי פרשנות כמעט אירונית, בהקשר של ניתוק והעדר קשרים כובלים. אך בהמשך, דווקא המגע עם אנשים הוא שגורם לתנודות של רגש בעולמה, והמושג הזה מתחיל לקבל משמעות חדשה. ניתוק מוחלט הוא כלא חונק. העדר יחסים עם אנשים אחרים משאיר את חייך שלך ריקים. לפי קישלובסקי, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע את נפילתו - אז אין עץ. החיים שלנו מקבלים את משמעותם רק על ידי אותם הרגעים הקטנים שאנחנו חולקים עם אנשים אחרים. אותם רגעים של קרבה או חמלה, בודדים כמה שיהיו, הם שמכניסים תקווה סמויה מתחת לקיום הסופי שלנו, תקווה סמויה שיש מעבר....
ג'ולי לומדת לראות את חייה מחדש, היא לומדת להשתחרר מזכרונות ומבטאת את החרות החדשה שלה באמצעות מעשים סמליים. החופש הוא כל מעשה המקרב אותה אל השחרור מכובד הזכרונות. אך חופש אישי אינו מספיק. פשוט לשרוד זו אינה דרך לחיות. החיים צריכים להיות חדורי תקווה, בעלי איזושהי תחושת ייעוד. וחשוב ביותר הוא כמובן הצורך ליצור. חשוב גם להזכיר, שהסיפור הקטן הזה הוא גם אלגוריה פוליטית. משל על אירופה. שבורה ומרוסקת, נסחבת תחת כובד זכרונותיה, היא מוצאת דרך לשקם את עצמה ולמצוא התחלה חדשה.
כחול הוא יצירה בעלת רבדים רבים, ולמרות האיפוק שהסרט משדר, הוא מספק חוויה רגשית באותה מידה כמו האינטלקטואלית, ובעיניי, הוא אחד הדברים המלנכוליים והמקסימים שאפשר לדמיין.
המורכבות הזאת בולטת במיוחד באופן השימוש בפסקול ובעבודת הארט והסינמטוגרפיה. הפסקול של הסרט הוא חלק בלתי נפרד מהסרט והוא חלק פעיל בנרטיב של הסרט. רסיסי הלחן שעבד עליו בעלה רודפים אותה, מתאמצים לפרוץ את המחסומים שהיא מקימה סביבה. השלמתו היא סמלית להחלמה האישית של ג'ולי. ככל שג'ולי לומדת להבין מהו חופש, היצירה המוסיקלית מתגבשת ומקבלת את צורתה. הארט והצילום משלימים את הנרטיב על ידי השימוש במוטיב של הצבע הכחול. אם בהתחלה הכחול מסמל את הבדידות והעצבות שג'ולי חשה, ככל שהסרט ממשיך הכחול הופך להיות סמל לתקווה, להתעוררות מחדש. קישלובסקי ממלא את המסך בקלוז אפים של פניה היפות של ג'ולייט בינוש, מחפש כל פעם זווית חדשה להתבונן בהם- ובצדק, פניה מביעות בצורה מושלמת (ובלי עזרת וויס אובר) את המסע הפנימי העובר על דמותה, ללא הדרדרות לסנטימנטליות מיותרת.
אך קישלובסקי הוא בעיקר יוצר חברתי. הוא לא שוכח להזכיר לנו לאורך הסרט את המציאות שמעבר למשל. אם זה נגן הרחוב המנגן בחליל מול ביתה של ג'ולי או מועדון החשפנות בו עובדת שכנתה, הוא מכניס תזכורות למציאות שמחוץ לבדיה. שלא כולם יכולים להרשות לעצמם יגון וייסורים. שגם רחמים עצמיים היא חוויה מפנקת אותה זוכים לקבל רק העשירים.

למרות העומק התסריאטי ולמרות המשחק המעולה, מה שגרם לי לחזור ולראות את הסרט, היו אותם הרגעים הקטנים שנחקקו לי בזיכרון, אפילו שכבר לא ידעתי איפה הם בדיוק מתחברים בתוך העלילה, ומה בדיוק מוסר ההשכל. ולהתמקד ברגעים הקטנים הוא בדיוק מה שהסרט הזה עושה. הוא כולו אלגנטיות ואסתטיקה,  המעלים את היומיומי אל הנשגב. אוסף של דימויים המעלים את המוכר אל השמיימי, רגעים של הרגל הזוכים בנצחיות מופשטת. אם זו קוביית סוכר הסופגת לתוכה את הקפה, או גורי עכברים המייללים מתוך כאב לידתם, או זקנה כפופה תחת כובד שנותיה ההולכת לאט לאורך גן שעשועים, או קריסטלי הזכוכית הכחולים המאירים את פניה של ג'ולי, שכמו מסמלים את הדמעות שהיא מסרבת לבכות בנחישותה לשכוח לשכוח לשכוח... קישלובסקי מכניס משמעות סמלית בדברים שלמדנו להתעלם מהם, שלמדנו כבר לא להתבונן בהם. ובכך גורם לנו לתחושה בלתי נעימה, שאולי אנחנו מפספסים את היופי האמיתי שאופף אותנו.
הסרט הזה הזכיר לי רגע יפה במלאכים בשמי ברלין (Wings of Desire), הסרט המושלם שסיפר את סיפורו של מלאך, הכמה לקיום הפיזי של האנשים בהם הוא צופה, ואת סיפורם של אותם האנשים, שעייפו מקיומם ומחפשים משהו מעבר להיאחז בו. סצנה בה פיטר פאלק, כדי להמחיש למלאך את היופי שבלהיות אנושי, מתאר את העונג שבלעשן סיגריה ובלשתות קפה, ושאם עושים את זה את ביחד אז שזה עוד יותר נפלא. הקור הברלינאי, הכוס קפה שבידיו, שמפזרת חום אל שאר גופו, הסיגריה שבין אצבעות יד ימינו – כל אלה משכנעים את המלאך. ואותי.

/////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////


If you mix the mashed potatoes and sauce,
you can't separate them later.
It's forever.

The smoke comes out of Daddy's cigarette,
but it never goes back in.
We cannot go back.

That's why it's hard to choose.
You have to make the right choice.

As long as you don't choose,
everything remains possible.


סרט אחר שראיתי השבוע, עוסק גם הוא בזכרונות ובאפשרויות השונות הטוענות את חיינו, כתוצאה ממפגשים עם אנשים והבחירות שאנחנו עושים. הסרט הוא מר אף אחד (?) (Mr. Nobody).
אכן, הסרט אינו חסר פגמים. הוא תמיד נע על גבול הקיטש ועלילתו מופרזת לעתים, אך לא כל סרט הוא שמש נצחית, ואולי טוב שכך. וכמו שכבר אמרתי, גם ככה לא היה לי כוח לעלילות מורכבות. כל מה שחיפשתי היה דימויים מנחמים.


למזלי הצד החזק של הסרט הוא ביצירת דימויים נוסטלגיים, המפארים את הקיום האנושי ואת הסופיות של הרגעים היפים שלו. נדיר שמזדמן לו סרט המציג באופן כנה כל כך רגעים של רגש אותנטי. למרות המסגרת של סרט מדע בדיוני, גם הסרט הזה הוא סרט של רגעים, וגם הוא בדרכו שואל שאלות דומות לכחול ולמלאכים בשמי ברלין. עיקר עיסוקו בכוחו של הרגש וביופיה של האינטימיות העדינה, שהיא בסופו של בדבר הרגעים היפים יותר של חיינו. אהבה ראשונה, גירושים של ההורים, חרטות, מילים שאמרנו, או יותר גרוע- מילים שלא אמרנו. הסרט הזה מנסה להנציח רגעים אינטימיים וחולפים ולתת להם פיוטיות מוכחת. רגעים כמו אותה הנגיעה ה"מקרית" בין כתפי אוהבים שטרם הכריזו על אהבתם.

הסרט מנסה להבין את משמעות הקיום האנושי והבחירות שאנחנו עושים, מול הכאוס המקרי שהוא היקום הזה. ורק על היומרה הזאת מגיעה לו סחתיין אחד גדול. לסרט יש התחלה מקורית ומבטיחה, ולכן ממש חבל שלקראת סופו, הוא מאבד את כוחו הרגשי בגלל ריבוי העלילות שהוא מציג, המרחיק אותנו מהדמויות.



בסופו של דבר, זהו סרט לאנשים שרוצים לראות יצירתיות ויזואלית, גם אם אינה מעוגנת בתוך עלילה קוהרנטית. כמו אותם האנשים שאהבו את הנפילה (The Fall), המסוגלים להנות מדימויים קולנועיים גרנדיוזיים גם אם (ואולי בגלל ש...)  הם חוטאים בסנטימנטליות יתר.



9.11.2010

לחלום בשחור לבן - עיון בעבודתו של ג'ים ג'רמוש




תהליך הפקתו של סרט קולנוע הוא ארוך ומורכב ורבים אחרים חוץ מהבמאי לוקחים בו חלק. האם יש לו סיכוי למרות כל ה"רעשים" האלו להשאיר את חותמו האישי על התוצר הסופי? טוב, כמובן שזה תלוי בבמאי.
כשאני מוצא במאי שאני אוהב, אני דואג להשלים פערים ולראות כמה שיותר מהסרטים שהוא עשה, בתקווה שהצפייה בכל גוף עבודתו תהפוך לחוויה מתמשכת. לפאזל של משמעויות. כמו שהקוראים הנאמנים של בוקובסקי או מורקמי, קוראים את ספריהם לא בשביל העלילה, אלא למען אותם רגעים צלולים, של ביטוי מושלם של האבסורד העצוב והמקסים שהם החיים, ככה יש גם אנשים שחוזרים ורואים את הסרטים של ברגמן או פליני, בשביל אותה האווירה הברגמנית או הפלינית שבסרטיהם. יש מעט יוצרים של ממש, שטביעת האצבע שלהם, היא מקור העונג שבבסיס יצירתם. שמשהו מנשמתם נטמע בכל אחת ואחת מהיצירות שלהם. רסיסים אותם הצופה מנסה לאסוף בקנאות, בתקווה חצי מודעת ואווילית שצירופם יביא לאיזו הארה סופית.
כמובן שאין סוף לפאזל הזה. אם היה כזה, היצירה הייתה מזמן מתה ומאבדת את משיכתה. לשמחת הצופה המעריץ, השדים שהאומן ניסה להשקיט באמצעות היצירה, אף פעם לא נחו...
כל ההכנה הזאת נועדה (הפעם) בשביל ג'ים ג'רמוש וסרטו המצוין Dead man (איש מת). חזרתי וראיתי אותו שוב לפני כמה ימים. אין מה לעשות, תן לי סרט שחור לבן עם קצב איטי וסהרורי ופסקול מכשף, ואני מכור (אפילו שזה כולל את ג'וני דפ). חזרתי לראות את הסרט בשל תכונתו הכמעט מדיטטיבית, אך בזמן הצפייה שמתי לב לדמיון התמאטי בינו לבין שאר סרטיו של ג'רמוש. או יותר נכון, לאותן הבעיות התמאטיות המוצגות בצורת סיפור דומה, ויזואלית ונרטיבית, החוזרות לאורך כל סרטיו (ואני כמובן קצת מתעלם מסרטו האחרון). 

Dead Man הוא סוג של אנטי מערבון, או מערבון פוסט מודרני, איך שתבחרו לקרוא לזה. מצולם כולו בשחור לבן, הוא מציג את סיפורו של וויליאם בלייק, המגיע לעיירה נידחת במזרח ארה"ב ששמה ,Machine כדי למצוא עבודה. מה שכמובן לא קורה. במקום זה הוא פוגש את מילי אביטל – זונה לשעבר, שעשתה הסבת מקצוע למוכרת של פרחים עשויים נייר. לא אכנס לפרטים, רק אקצר ואגיד, שהדברים ממשיכים להסתבך די מהר - בלייק ההמום, עם כדור רובה תקוע לו בצמוד ללב, מוצא את עצמו במסע הימלטות מוזר, בו הוא נעזר באינדיאני הקורא לעצמו Nobody, כאשר בעקבותיו רודפים רוצחים שכירים ושאר טיפוסים מוזרים.
לא במקרה תיאור העלילה נשמע קצת הזוי. הדרך להסתכל על סרטיו של במאי כמו ג'רמוש, בעיניי, היא לתפוס אותם כחלומות אותם הוא חולם ושאנו זוכים להציץ בהם. הסרט הוא אמירת הלא מודע שלו. אם פרויד אמר שחלום הוא אוסף של סמלים, דילמות הרודפות את החולם, אז אפשר לראות בדמויות שבסרטיו ביטוי לרעיונות הרודפים אותו. ואכן, אחרי הסתכלות מעמיקה, אפשר לראות שסרטיו הן וריאציות שונות לאותו מאבק רעיונות החוזר על עצמו.
אלה סיפורים של מסע רוחני, הממוסגרים בתוך מבנה צורני ייחודי המזכיר שירה. בדומה לשיר, המחולק לבתים אשר ביניהם יש רווחים, שתפקידם בעצירה, הזדמנות להרהר ולעכל, כך גם סרטיו מאופיינים על ידי אותו מבנה לא ליניארי, אלא חוויתי. רצף של אפיזודות, שמחולקות בדרך כלל באמצעות fadeout לשחור. כל אפיזודה מעבירה אווירה, הרגשה, רעיון. סגנון שבלט במיוחד ב- Stranger than Paradise (זרים בגן עדן), אך חזר והופיע גם גם בסרטים אחרים שלו. בדומה לשירה, המעלה רעיונות ואינה בהכרח שואפת להגיע לאיזושהי סגירה נרטיבית, ככה גם סרטיו של ג'רמוש מעלים יותר שאלות על הקיום ממסירת תשובות. רגעים אנטי-דרמטיים המסודרים בסדר כמעט אקראי, עם הקצב הפואטי והסמלים השתולים בחוכמה, שפשוט דורשים פרשנות מעבר (מה זאת מכונת התפירה הזאת שבלייק רואה בכפר האינדיאני?!).
 הסרט נפתח עם דמותו של וויליאם בלייק, היושב ברכבת שנוסעת למזרח ארה"ב. אנחנו לא ראינו אותו בסביבתו הטבעית שתגדיר אותו, אם הייתה כזאת, וגם לא נשמע פרטים עליה ,ולכן חוץ מהעובדה שהתייתם מהוריו (ניתוק מהשורשים), הוא יישאר מבחינתנו דף ריק. זוהי  דמות אנומלית אשר שיוכה לא מוגדר לאף קבוצה. אי התאמה שמודגשת על ידי המראה החיצוני. הוא לא רק לא שייך, הוא גם לא מייצג אף קבוצה. הגיבור הוא כדף ריק, שהסרט יכתוב עליו את אישיותו, באמצעות מסעו. הדמויות בסרטיו של ג'רמוש תמיד פשוט קיימות - ללא עבר, ללא זהות, ללא מקום שיגדיר אותן. רעיונות נודדים המתנגשים אחד עם השני. מה שמשותף לכולם הוא היותם אנשי שוליים המנסים להסתגל, המנסים לגשש את דרכם.
אז מה הקונפליקט ששב וחוזר בסרטיו וכיצד הוא מתבטא?
אם זו דמות של סמוראי שחור ב- Ghost Dog: The Way of the Samurai (גוסט דוג) או דון ג'ואן מבוגר ב-Broken Flowers  (פרחים שבורים), יהיה זה תמיד אדם, בדרך כלל גבר, המנסה להסתגל לסביבתו הזרה לו, ל"עולם חדש". הניתוק של הדמות מסביבתו, מודגש באמצעות חוסר תקשורת, או תקשורת לא תקינה. העדר התקשורת מקבל ביטוי ב- Ghost Dog באמצעות אי היכולת של הגיבור לדבר עם חברו הטוב ביותר, כי אינם חולקים שפה משותפת, וב-Dead Man  באמצעות הניתוק שבין השפה הציורית של האינדיאני לניסיון הכושל של בלייק להבין את המתרחש.

הפסולת החברתית ב- Down by Law
זהו תמיד סיפורו של זר כנגד המקומי (האמריקאי). של דמות לא שייכת. זר הנבדל מסביבתו ואינו מצליח להיטמע בה. הקונפליקט עם הסביבה ינבע בשל נקודת מבט "אחרת", ולכן אפשר להסיק בעצם שסרטיו של ג'רמוש הם סיפורים של התנגשות בין האדם לסביבתו, או יותר מדויק - של האדם עם עצמו. אם זה הדמויות של המהגרים ההונגרים ב- Stranger Than Paradiseהשורפים את זמנם בהימורים, או האיטלקי הרועש והמבולבל, שנראה כה לא קשור לנופי לואיזיאנה, ב- Down by Law (נרדפי החוק). הזרות היא תוצאה של היותם חלק מחיי השוליים –  העניים, השתיינים, האינדיאנים או השחורים. השונה כנגד הרגיל. השוני מאלץ את הגיבור להיות אנטי גיבור – נווד – ושוני זה הוא המוביל לקונפליקט נוסף: הנווד כנגד בעל שורשים (משפחה). קונפליקט שמעמיק את סרטיו של ג'רמוש, בהפיכתם למבט ביקורתי על הרגיל. סרטיו הם בעצם נקודת מבט של אדם מבחוץ על השגרה האמריקאית. ג'רמוש מסרב לספק לנו "גלויות" של פרסומת לאמריקה, שאנו רגילים לראות בסרטים הוליוודיים, ומגיש במקום זאת תמונות אנטי תיירותיות קודרות – האמריקה האמיתית בעיניו. הדמויות הנאבקות להגדיר את עצמן, מצליחות למצוא הגדרה רק באמצעות אי התאמתן.
אך בדומה ליוצרים גדולים באמת, העולם הרעיוני של ג'רמוש אינו סטטי. הקונפליקט הרעיוני בסרטיו, המתבטא בהתמודדות של הגיבורים עם אי השייכות שלהם לסביבתם, מתפתח, והאופוזיציות משנות את יחסן אחת אל השניה.
סרטיו הראשונים היו סיפורם של צעירים החיים בשולי החברה בשכונות הפחות טובות, של הערים הפחות טובות, של ארה"ב, המגיבים בפאסיביות לסביבתם ומנסים לשמור על הראש מעל המים (Stranger Than Paradise  ו-Permanent Vacation). בהמשך, בDown by Law-, היו אלה  גיבורים מבוגרים יותר, אשר אי התאמתם הביאה אותם להתנגשות עם סביבתם, שלוותה ברדיפת החוק אחריהם, ובעצם לגירושם. תמונתו של הגיבור ההולך דרך יער, חוזרת בסרטיו של ג'רמוש, תמיד בשחור לבן, כמוטיב של חוסר מוצא. סביבתם מקיאה אותם מתוכה כאלמנטים לא רצויים, שהיא אינה מצליחה לעכל.
אנטי גלויה קודרת ב-Stranger than Paradise
בהמשך יצירתו, גיבוריו, עדיין אנומליים, משנים את תפיסתם לאקטיביות, כאשר Dead Man, יחד עם  Ghost Dog, הוא חלק מהשלב הרעיוני הזה. הגיבורים נוקטים פעולה כנגד אי התאמתם. שלב זה גם מציג ניסיון לחיות את חייהם על פי תורות לא אמריקאיות - כפתרון, כניסיון התמודדות, כגישת נגד. ניסיון לאמץ אמונות מיסטיות כדרך להסתכלות על החיים, הלקוחות מקוד חיים ישן - אם זו שירתו של בלייק, המזכירה כל כך את ההוויה האקזיסטנציאלית של האינדיאנים, או תורת הסמוראים. זהו מאמץ נואש לחיות על פי קוד מוסרי קשוח, כדרך לשרוד בתוך סביבה שאינה מקבלת אותך. אך צעד זה מביא איתו תוצאות טרגיות: הניסיון להתאים מערכת אמונה זרה על חיים אמריקאיים, מביא למוות.
ביצירותיו האחרונות, הגיבור הוא מעל גיל ארבעים. הוא משקיף אחורה על חייו- על הפאסיביות, על העדר ההשתלבות בתוך החברה, ומתחרט. דמותו הקורעת לב של ביל מאריי ב-Broken Flowers מבטאת חיפוש אחר זהות קיומית, שהינה מעבר למופשט. הרצון באבהות, הרצון להשאיר חותם שלא בצורת מוות - אלא בצורת חיים. ניסיון להשקיף על המאבק הממושך ולהבין אם היה טעם מאחוריו. האופוזיציות הרעיוניות של ג'רמוש, כפי שאפשר לראות, משנות את עמדתן, הן "מתבגרות", ובכך מעשירות את גוף עבודתו.
ההגדרה המושלמת לביטוי הקונפליקט המרכזי העומד בבסיס סרטיו, היא כנראה - יוצאי דופן אמריקאים, החווים את הצד האפל של החלום האמריקאי. לא מפתיעה, אם כן, הבחירה להתעסק הפעם עם ז'אנר המערבון. ז'אנר המקושר אל הימים העליזים והתמימים של ביסוס התרבות הלבנה בארה"ב. כמובן שישנה גם התכתבות עם תת-ז'אנר של סרטי המסע, שנולד אי שם בשנות השישים, סרטים שקראו אתגר על דפוסי החיים המקובלים של אמריקה. סרטי "גילוי מחדש" של אמריקה, המציגים אותה על כל רבדיה, בדרך כלל על הצד הביקורתי. המשחק הזה של שבירת חוקי הז'אנרים, הוא שמוסיף נופח אפי למסע האישי של בלייק.

האוטר
אומן מוכשר במיוחד, צפוי שיצירתו תהיה מורכבת מעבר למשמעות גלויה, תספק אפקט רגשי, ותדרוש הסתכלות מעמיקה למציאת הגרעין הרעיוני החמקמק שלה. טעות היא לחשוב על סרט כשלם ומבטא בשלמות את רעיונו של היוצר - הוא רק יחידה נוספת במבנה שהוא יצירתו המתמשכת.
Dead Man הוא סרט מאוד שונה מבחינת ג'רמוש. זהו הסרט בעל השכבות הרבות ביותר שעשה, לעומת המינימליזם והפשטות עליהם שקד לפני. שילוב בין היסטוריה, אמריקה, שפה ואלימות. התוצאה היא שבירת הרעיון של החברה האמריקאית כחברה תרבותית. בעצם, זהו הניסיון להסתכל על שורשיה של אמריקה, כחלק מניסיון הגישוש אחר זהות של מסעותיו הרוחניים. במסעו בלייק הורג כומר, שוטרים, איש עשיר, אנשי פרא לבנים - האם אלה לא נציגי אמריקה הלבנה?
אפשר לראות בבירור, שנושא השונות ואי ההתאמה בתוך החברה האמריקאית, הוא הדואליות המקשרת את כל סרטיו של ג'רמוש. הכרונולוגיה של יצירותיו מבטאת באופן ברור את ההתפתחות שלו והתפתחות תפיסתו לגבי סביבתו בהתאם. התהליך הלא מודע של התפתחותו הנפשית. הסרט Dead Man, הוא שלב ביניים בחייו-  השלב האקטיבי בהשפעת האקזיסטנציאליזם. ניתן לראות בעבודותיו המאוחרות יותר, ששלב זה עבר והוא המשיך הלאה. אך (לשמחתנו) גם שם עדיין שולטת תחושת האחר והשונה.