קשה מאוד לצלם אנשים בהודו. איך שהם רואים מצלמה הם נעמדים כמו במסדר זיהוי: גב זקוף, ידיים צמודות לצידי הגוף ופנים קפואות (או חיוך דבילי) עם המבט ישר אל המצלמה. מסיבה זו איבדתי הרבה רגעים יפים רק על ידי עצם הוצאת המצלמה מהתיק....
מה שכן הצלחתי להציל אעלה מדי פעם כאן.....
אני כבר לא זוכר למה נסעתי לשם.
טוב, אני יודע למה נסעתי לשם, כי היה לי מעט כסף ורציתי חופשה ארוכה ואין לי חברים בברלין. מה שאני מתכוון הוא, שאני כבר לא זוכר מה רציתי להשיג במהלך הטיול. אני כמעט בטוח שהיו דברים שרציתי לחשוב עליהם, שקיוויתי שייפתרו עד לחזרה לארץ.
אבל איכשהו.... אני לא זוכר מה זה היה... בשלב מסוים, שמתי לב שהיום שלי הוא בעיקרו חיפוש אחרי מה לצלם, עד שכל דבר אחר עבר בהדרגה אל הרקע ולאט לאט נשכח.
טוב, אולי גם זאת דרך לפתור דברים....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה