הילדים האבודים של יוון

אין לי שום מושג לגבי העם היווני. אין לי אפילו קצה של רעיון לגבי מה שקורה שם בשנים האחרונות.

כדי לתקן את זה, ראיתי השבוע שני סרטים יווניים, שההפרש ביניהם הוא בדיוק תקופה של 20 שנים. לנוחיות תהליך הסקת המסקנות שלי, שלא מתבסס על שום ידע של ממש, שני הסרטים מציגים סיפורי משל מופשטים ואינם מתמקדים בקונקרטי: לדמויות הראשיות אין שמות והמקומות אינם מקבלים שיוך גיאוגרפי מוגדר. אך כאן הדמיון ביניהם נגמר.

הראשון הוא הקלאסיקה Landscape in the Mist (נוף בערפל), סרטו המלנכולי והמהפנט של אנגלופולוס, המציג את חיפושם של אח ואחות אחרי אביהם האבוד. כאילו כדי להדגיש את ההפשטה, הסרט מתחיל בבקשתו של הילד שאחותו תספר לו את "הסיפור שלהם", בקשה שבעקבותיה היא מספרת לו את סיפור בריאת העולם מפרקי הבראשית.

בהתאם לתחילתו האפית, זהו סרט מסע, הנע על פני מרחבים אפורים וריקים. סיפורו של דור ללא דמות אב, המחפש אחריה במרחביה המתפוררים של יוון. הסרט הוא אוסף של אפיזודות סמליות במסע ההתבגרות ובניסיונם של האחים למצוא משמעות בעולם שאינם מבינים. כאלה המציגות את העבר המפואר של יוון, שמאבד את משמעותו (אם זו להקת התיאטרון הנודדת המתקשה למצוא עבודה או פסל עתיק שנישא מעל פני הים אל עבר המרחבים - הדהוד לפליני?); וגם אפיזודות העוסקות בחיפוש שאחרי האנושיות בעולם המודרני, הנראה כעקר מרגש (אנשים הקופאים בתדהמה ברחוב מול מראה של שלג ראשון או סוס שגוסס לבדו כשברקע חגיגות חתונה).

הסרט הזה היה מאז ומתמיד בשבילי כמו מדיטציה. הקצב, האווירה והשחקנים... כולם נפגשים בדיוק באותה הנקודה, שמעלה את הסרט לרמה של יצירת אומנות.

 Dogtooth (שיני כלב) של לנטימוס, לעומת זאת, הוא סרט שונה לגמרי. אין כאן שום זכר למלנכוליה או חמלה, ומה שמחליף אותן היא ציניות אכזרית. זאת גם הסיבה שלא בטוח שהסרט יהפוך לקלאסיקה כמו Landscape in the Mist, אך הוא בכל זאת מספק חוויה קולנועית שונה מהרגיל.

 הסרט מציג מציאות אלטרנטיבית, אותה ייצרו זוג הורים עבור שלושת ילדיהם בביתם המבודד, שאותו רשאי לעזוב רק אב המשפחה. אם נוף בערפל הוא סרט על העדר יד מכוונת או דמות חינוכית, שיני כלב הוא סרט על ההפך המוחלט- דמות אב קיצונית ושטלתנית, המתייחסת לגידול ילדים כמו לאילוף כלבים. במובן הזה, הסרט מזכיר מאוד את היצירות של מיכאל הנקה, בהציגו את הקיצוניות שאליה יכול להגיע חינוך קפדני.

Dogtooth כבול בתוך מרחב מוגדר וסגור. וחוץ מגיחות קצרות אל מראות של מפעל אפור ומבודד אותו מנהל אב המשפחה, תמונה שכן אפשר לראות בה הד מהמרחבים שבLandscape in the Mist, רוב הסרט אנחנו צופים במה שקורה בתחומי הבית של המשפחה - מסגרת סמלית להצגת המהויות של הקיום האנושי.

האם למדתי משהו על העם היווני? האם אני מכיר עכשיו לעומק את ההוויה התרבותית שלו?

כנראה שלא.... בסופו של דבר, הרקע התרבותי של הסרטים נשכח, ומצאתי את עצמי נענה להמלצתם - לקחת אותם כסיפורים אוניברסאליים על התלישות של האדם בעולם המודרני ועל האמצעיים הקיצוניים שהוא מסוגל להגיע אליהם, כדי לנסות ולהשיג איזושהי אחיזה בו. כמו כל יצירה טובה, הסרטים האלה עוסקים יותר במהויות ובפרטים הקטנים, אם זה אהבה, משפחה או אומנות...

מה שתפס אותי בעיקר, הוא כיצד שתי גישות קולנועיות שונות כל כך, מצליחות להציג נקודות מבט דומות. אם סרט אחד מסתכל כלפי חוץ ומפגיש את גיבוריו עם העולם החיצון, סרט אחר מנתק את גיבוריו מהמציאות הקיימת ומתרכז ביחסים שנוצרים בינם תחת תנאים קלאוסטרופוביים. אם אצל אנגלופולוס המצלמה נמצאת תמיד בתנועה מתמשכת ומדיטטיבית, אצל לנטימוס לעומת זאת, היא מקובעת בשוטים כמעט סטטיים במסגרות של פריימים קבועים. ביטוי מצוין לשוני הזה בשפה ביניהם, אפשר לראות באופן, שבו שני הסרטים מציגים התעללות מינית. כאשר אנגלופולוס משאיר את הכול ברמיזה איטית ובלתי נסבלת, המפגישה אותנו עם הפחדים שלנו עצמנו, היווני השני לא מהסס להיכנס לפרטים הקטנים והגסים ביותר, עד שהמיניות מאבדת כל משמעות. ובכל זאת, שניהם מצליחים לגעת בנקודות הרגישות שהופכות את הקיום האנושי והאישי לבעל משמעות כלשהי.

זה מוזר שבסופו של דבר היצירות הקולנועיות הגדולות ביותר הן אלה העוסקות במשמעות המדיום עצמו. יצירות רפלקסיביות המהרהרות על פשר קיומן. זאת הנקודה שבה שני הבמאים נפגשים - נראה ששניהם מסכימים על המקום בו אפשר למצוא פורקן לכל התסכולים של הקיום האנושי. אם יש איזושהי משמעות שהאדם המודרני יכול לקוות לה – היא נמצאת באומנות, ובשבילם ספציפית, בקולנוע.

לא פלא, אם כך, שההיחשפות לסרטים אמריקאיים קלאסיים בDogtooth, היא שמביאה את האחות הגדולה לערער על המציאות הקיימת,תהליך שבעקבותיו היא גם בוחרת להמציא לעצמה שם. ההתפוררות הנפשית שלה, שמגיעה בעקבות החשיפה הזאת, מוצגת באופן מושלם על ידי מחווה לסצנת השיא של הסרטFlashdance . הריקוד הזה נראה לי כמו נימה מושלמת לסיים בה את הכתבה הזאת.