סרטי נשים על נשים

ז'אנרים קולנועיים הם דרכים שונות לקבע דימוי מסוים. ה"אמריקה המדומיינת" שאנו רגילים אליה היא אוסף של משמעויות ואסוציאציות, מהסרטים האמריקאיים שצרכנו כל חיינו, אותן אנו מתרגמים על פי ההרגל, שהופנם בנו באמצעות ז'אנרים אלה.

אך נראה שז'אנר חדש מתגבש לו בתוך הקולנוע האמריקאי העצמאי, ז'אנר שאפשר לתאר אותו באופן שטחי כ"סרטים של נשים על נשים סובלות (במזג אוויר קר)". ואין שום ציניות או זלזול מאחורי ההגדרה השטחית הזאת.

הכל התחיל עם Frozen River  (נהר קפוא). סרט ריאליסטי וקודר המתרחש על הגבול שבין ארה"ב לקנדה, אזור שמסתבר שטעון במתח, בין אוכלוסיית האינדיאנים צאצאי שבט המוהק, לבין האמריקאיים הלבנים החיים לידם. באופן אירוני, עלילת הסרט מתרחשת זמן קצר לפני חג המולד, שכן שום אווירת שמחה או חגיגה לא תמצאו כאן.

הסרט עוסק בשתי נשים, נציגות של שני הצדדים, הסובלות מחיים של עוני ובדידות. כדי להרוויח את הכסף הנחוץ כדי להציל כל אחת את משפחתה, הן מוצאות את עצמן משתפות פעולה בהברחת מהגרים לא חוקיים מקנדה אל ארה"ב דרך נהר קפוא, המפריד בין שתי המדינות. 

בסופו של דבר זו סרט על אהבת אם. הדמות הראשית היא ריי. אישה שבעלה ברח עם הכסף שהיה מיועד לקניית בית נייד חדש (trailer home) והשאיר אותה לטפל לבדה בשני הילדים שלהם. מתוך חיים אפורים של אמצעים מוגבלים, ריי מנסה בכל כוחותיה לשמור על החיים שלה מהתפרקות. כדי לעשות זאת, גם כאישה וגם כחלק ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, אין לה ברירה אלא לעקוף את החוק. אך העלילה היא לא הקלף המנצח של הסרט, אלא תיאור ההתחזקות של האישה הזאת. תיאור חייה ותיאור היחס שלה לסביבתה. זהו סרט פשוט, מינימליסטי ויעיל. ללא שום טרחנות או סנטימנטליות מאולצת, הוא משקף באופן מדויק חיים של עוני והעדר אמצעים. כוחו של הסרט הוא באווירתו הקודרת, בדרכו לצייר הלך רוח של מקום ושל בני אדם המאכלסים את המקום העצוב הזה. המילה הכי מתאימה לזה, אני מניח, היא אותנטיות. ריי היא לא בן אדם מושלם שקל לאהוב. היא אישה שחייה הפכו אותה לקשה. אך דווקא הפגמים שלה הם שהופכים אותה לאנושית.

הסרט הופך להיות תצוגה של רגעים ריאליסטיים, המשקפים חיים לא רגועים של אכזבות וייאוש מתגבר, של ציפייה דרוכה תמידית. בזמנו, התסריט היה מועמד לפרס האוסקר- הקטגוריה היחידה בטקס ששוה בדרך כלל התייחסות. מאבקן של שתי הגיבורות הופך להיות מאבק סמלי. שתי הנשים הן התגלמות הקונפליקט בין בני המוהק ובני מעמד הפועלים הלבנים החיים באזור. אך הסרט לא מתעמק בסיבות ליחסים הקרים שבין שני הצדדים (כנראה על בסיס זכויות על אדמה) ומתמקד יותר בקשר הלא צפוי שנוצר בין שתי הנשים. הלוואי וגם הקולנוע הישראלי היה מנסה לפעמים ללכת על פי הקו הזה, לא יזיק לו מעט איפוק מדי פעם.

Winter's Bone (קר עד העצם) מתרחש בצד החבוי של אמריקה. זוהי אמריקה הלבנה –הווייט טראש. אבל לא הצד הקומי שלה, אליו הורגלנו ואותו אנחנו מדמיינים אוטומטית עם שמיעת הביטוי הזה. לא, אין שום דבר קומי בסרט הזה.

הסרט מתמקד בנערה בת שבע עשרה שנאלצת לטפל בשני אחיה ובאמה המעורערת נפשית. בתחילת הסרט היא מקבלת הודעה מהמשטרה, שאביה אמור להתייצב בתוך שבועיים למשפט ושהוא שם את הבית שלהם כעירבון. או בקצרה, שביתם יילקח אם היא לא תמצא את אביה תוך שבועיים. וכמו שכבר הבנו – בית לאישה הוא הכול- הוא הסמל האולטימטיבי לעצמאות. פיסה מרוסקת מהחלום האמריקאי. המשך הסרט הוא הניסיונות הנועזים של הנערה לפרוץ את המחסומים המאיימים  אל תוך מעגל סוחרי הסמים, השולטים על האזור. דרך סיפורה אנו מתוודעים לעולם של חוקים נוקשים ואכזריות אנושית, שנוצרו תחת תנאים של עוני קיצוני וחיים בשולי החברה.

מה שמשותף לה ולריי, הוא שאין רגע אחד של רחמים עצמיים. אפילו שהן נאבקות בתוך סביבה עוינת וחסרת רחמים, עולם בו לחוק אין שום שליטה או סמכות של ממש, והגברים הם לא אבירים על הסוס הלבן, אלא איום פוטנציאלי, אין רגע אחד בו הנשים האלה מתפרקות.

בשני המקרים המלחמה היא על הישרדות. והן מסרבות להיכנע. הציפיות הנמוכות של הגיבורות מחייהן והמאבק הקשה שלהן למען מימוש אותן הציפיות, הוא שיוצר את ההזדהות אליהן, הוא שמפעיל את נימי החמלה של נפשנו. האנושיות של הגיבורות זורחת דרך עצבות הקיום שלהן.

ובנוסף לכל זה- גם נורא נורא קר.

חיים קרים הוא מה שהנשים האלה רגילות אליו. הקור הוא ביטוי למצבן הפנימי. המרחבים הריקים אלגוריים להעדר אפשרויות וחוסר המוצא, לבדידות קיומן. הקרח הדק, ששתי הגיבורות של Frozen River עוברות עליו בכל פעם במסלול ההברחות שלהן, הוא ביטוי למצבן במציאות. יצירתיות תסריטאית שלא ראיתי מזה זמן רב בקולנוע.

בשני הסרטים, לפחות על הנייר, אפשר להגיד שהעלילה דלילה ונעדרת דרמה של ממש. כוחם של הסרטים הוא בשיקוף מדויק של חיים אפורים של המעמד הנמוך. זהו ריאליזם פיוטי במיטבו: תשומת הלב אל הפרטים הקטנים ביותר, כדי לתאר אורח חיים של  אוכלוסיה, שבדרך כלל זוכה לייחוס רק כחלק מסטטיסטיקה.

הסרט האחרון הוא Wendy and Lucy (וונדי ולוסי).
סרט פחות קודר מהקודמים והרבה יותר מלנכולי. זהו גם הסרט עם הסוף הכי שובר לב מבין השלושה. אחד שנשאר איתך הרבה אחרי הצפייה. הסרט מתמקד בוונדי (מישל ווליאמס), נערה בשנות העשרים לחייה, שכל מה שיש לה בחיים הוא האוטו שלה והכלבה לוסי. וונדי נוסעת לאלסקה, למצוא שם עבודה. חוץ מזה שום דבר לא ידוע עליה.

הבעיות מתחילות, כשאחרי עצירה בעיירה קטנה באורגון, המכונית מסרבת להתניע. בעקבות המשבר הזה, מגיע אחד גדול הרבה יותר- לוסי, שותפתה היחידה למסע, הולכת לאיבוד. מיואשת ומתוסכלת, וונדי חוזרת לאוטו רק כדי לגלות שבינתיים הוא נגרר- מה שמשאיר אותה גם בלי מקום לישון. המשך הסרט הוא הניסיונות שלה למצוא את לוסי ולהחזיר את האוטו.

עם טקסט מצומצם לרשותה, מישל ווליאמס מצליחה לשקף עומק רגשי באופן מרשים ומהפנט. אנחנו עוקבים אחריה, כשהיא מנסה לא להתפרק, לא להתייאש. אנחנו מזדהים איתה, דואגים לה, חרדים לה – לא בגלל מה שהיא אומרת או בגלל הרקע שלה- אלא בגלל מי שהיא, כפי שהיא. המינימליזם הרגשי של הסרט הופך כל מחווה קטנה של רגש, כל הבעת פנים צנועה, למשמעותית הרבה יותר.

הנופים של העיירה הם אלגוריה לבדידות וניכור. וונדי, נעדרת סממנים בולטים של נשיות, היא כל-אדם, הנודד במרחבים הריקים של העיירה הקפואה בזמן. מקום ששאר העולם שכח. מה שמעלה את השאלה ההכרחית– האם מקום כל כך חיוור יכול להוליד משהו יפה? (תשובה שאולי קיבלנו ב"נס חג המולד" של Frozen River). עוד שיעור בכתיבת תסריט למתחילים, אפשר למצוא באחד הרגעים היפים של הסרט, המוצג בתמונה משמאל.

שלושת הסרטים עוסקים בבנות השכבה הנמוכה ושלושתם נעשו על ידי במאיות. אם נזכר בגישה התאורטית, הרואה בקולנוע שיקוף של הוויה חברתית, הדבר גורם לך לתהות באופן מדאיג לגבי מקורות ההשראה של נשים יוצרות בארה"ב. האם זהו ביטוי למשבר הכלכלי? האמת שלא באמת אכפת לי. אני משתדל שלא לקשר הקשר פוליטי לסרטים שאני רואה. במקום זה אני מנסה להתמקד בחיפוש אחרי האנושי, אחרי המופשט.