לא סתם כנראה, משורר טוב נמדד על פי היכולת שלו להפוך את היומיומי והרגיל לפיוטי ומעורר השראה. כל יצירות האומנות הגדולות תמיד התעקשו שאין משמעות לחיים שלנו. שהחיפוש אחרי אמת גדולה ופותרת-כל שכזו יביא רק לסבל. שהיופי של החיים האנושיים נמצא דווקא ברגעים הקטנים.
השבוע היתי חולה. לא יודע למה, אבל כשאני חולה, אני נהיה מלנכולי ונוסטלגי. כשאני חולה, גם אין לי כוח לעקוב אחרי עלילות מורכבות ואני בוחר לראות במקום זה סרטים אווירתיים יותר. השבוע ראיתי את סרטו המלנכולי של קישלובסקי כחול (Trois couleurs: Bleu), שהיה החלק הראשון בטרילוגיית הצבעים, יצירתו האחרונה לפני מותו. קישלובסקי היה אחד המשוררים הקולנועיים הבודדים. אומן העידון והרמיזות הסמליות, הוא תמיד יצר סרטים ריאליסטיים קטנים, שהצליחו להיות בו זמנית גם אומנותיים ומופשטים. אפשר להגיד שהוא נמנה עם הבמאים ההומניים יותר. אלה שראו ביצירתם דרך לפנות אל הנפש הסוערת של הצופה ולנחם אותה. להגיד להם דרך מסך הקולנוע שהם לא לבד ושלא הכל אבוד.
בדומה לדקלוג (Dekalog), שם הוא הביא פרשנות אישית שלו לעשרת הדברות ותקפותם בעולם המערבי המודרני, הפעם הוא לקח השראה מהדגל הצרפתי ושלושת הצבעים המרכיבים אותו. כל צבע ווהערכים שהוא מסמל .הכחול הוא הסמל לערך החופש (החרות). ואכן זהו סיפור גאולה אישי, על שחרור מכובד הזכרונות והיכולת להתחיל מחדש. אך כמובן שעלילתו של הסרט אינה פשטנית עד כדי כך....
ג'ולי מאבדת את בעלה ואת בתה הקטנה בתאונת דרכים. בעלה היה מלחין מפורסם שלפני מותו עבד על יצירה גדולה, שהיתה אמורה לחגוג את האיחוד האירופי. חברו ושותפו ליצירה של בעלה אוליבייר,שמסתבר שגם היה מאוהב בג'ולי כל הזמן הזה, רוצה לסיים את היצירה. אך ג'ולי מסרבת לעזור. אחרי נסיון התאבדות כושל היא מחליטה שהדרך היחידה להמשיך לחיות היא לנתק את עצמה מכל מה שקושר אותה לעברה. היא נפטרת מכל רכושה ועוברת לגור בדירה חדשה באזור בו אף אחד לא מכיר אותה. אך הניתוק ושגרת החיים המבודדת מתבררים כמשהו שמאוד קשה לחיות איתו, וחייה מסרבים לקבל את היציבות הסטרילית של קיום ללא שורשים לה היא קיוותה.
איפה כאן החרות, אתם שואלים?
זה מה שאני אוהב בסרטים של קישלובסקי. הפרשנות שלו לרגשות האנושיים היא עד כדי כך אישית, שלעתים המשמעות שלה מאוד חמקמקה. ואין דבר יותר מעצבן מבמאי שדוחף לך את המסר שלו לגרון. קישלובסקי משאיר מקום לפרשנויות נוספות, מרווח לרגשות של הצופה לגבש דרך פרטית להסתכל על המתרחש. המושג חרות משנה כאן את משמעותו. בהתחלה זוהי פרשנות כמעט אירונית, בהקשר של ניתוק והעדר קשרים כובלים. אך בהמשך, דווקא המגע עם אנשים הוא שגורם לתנודות של רגש בעולמה, והמושג הזה מתחיל לקבל משמעות חדשה. ניתוק מוחלט הוא כלא חונק. העדר יחסים עם אנשים אחרים משאיר את חייך שלך ריקים. לפי קישלובסקי, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע את נפילתו - אז אין עץ. החיים שלנו מקבלים את משמעותם רק על ידי אותם הרגעים הקטנים שאנחנו חולקים עם אנשים אחרים. אותם רגעים של קרבה או חמלה, בודדים כמה שיהיו, הם שמכניסים תקווה סמויה מתחת לקיום הסופי שלנו, תקווה סמויה שיש מעבר....
ג'ולי לומדת לראות את חייה מחדש, היא לומדת להשתחרר מזכרונות ומבטאת את החרות החדשה שלה באמצעות מעשים סמליים. החופש הוא כל מעשה המקרב אותה אל השחרור מכובד הזכרונות. אך חופש אישי אינו מספיק. פשוט לשרוד זו אינה דרך לחיות. החיים צריכים להיות חדורי תקווה, בעלי איזושהי תחושת ייעוד. וחשוב ביותר הוא כמובן הצורך ליצור. חשוב גם להזכיר, שהסיפור הקטן הזה הוא גם אלגוריה פוליטית. משל על אירופה. שבורה ומרוסקת, נסחבת תחת כובד זכרונותיה, היא מוצאת דרך לשקם את עצמה ולמצוא התחלה חדשה.
כחול הוא יצירה בעלת רבדים רבים, ולמרות האיפוק שהסרט משדר, הוא מספק חוויה רגשית באותה מידה כמו האינטלקטואלית, ובעיניי, הוא אחד הדברים המלנכוליים והמקסימים שאפשר לדמיין.
המורכבות הזאת בולטת במיוחד באופן השימוש בפסקול ובעבודת הארט והסינמטוגרפיה. הפסקול של הסרט הוא חלק בלתי נפרד מהסרט והוא חלק פעיל בנרטיב של הסרט. רסיסי הלחן שעבד עליו בעלה רודפים אותה, מתאמצים לפרוץ את המחסומים שהיא מקימה סביבה. השלמתו היא סמלית להחלמה האישית של ג'ולי. ככל שג'ולי לומדת להבין מהו חופש, היצירה המוסיקלית מתגבשת ומקבלת את צורתה. הארט והצילום משלימים את הנרטיב על ידי השימוש במוטיב של הצבע הכחול. אם בהתחלה הכחול מסמל את הבדידות והעצבות שג'ולי חשה, ככל שהסרט ממשיך הכחול הופך להיות סמל לתקווה, להתעוררות מחדש. קישלובסקי ממלא את המסך בקלוז אפים של פניה היפות של ג'ולייט בינוש, מחפש כל פעם זווית חדשה להתבונן בהם- ובצדק, פניה מביעות בצורה מושלמת (ובלי עזרת וויס אובר) את המסע הפנימי העובר על דמותה, ללא הדרדרות לסנטימנטליות מיותרת.
אך קישלובסקי הוא בעיקר יוצר חברתי. הוא לא שוכח להזכיר לנו לאורך הסרט את המציאות שמעבר למשל. אם זה נגן הרחוב המנגן בחליל מול ביתה של ג'ולי או מועדון החשפנות בו עובדת שכנתה, הוא מכניס תזכורות למציאות שמחוץ לבדיה. שלא כולם יכולים להרשות לעצמם יגון וייסורים. שגם רחמים עצמיים היא חוויה מפנקת אותה זוכים לקבל רק העשירים.
למרות העומק התסריאטי ולמרות המשחק המעולה, מה שגרם לי לחזור ולראות את הסרט, היו אותם הרגעים הקטנים שנחקקו לי בזיכרון, אפילו שכבר לא ידעתי איפה הם בדיוק מתחברים בתוך העלילה, ומה בדיוק מוסר ההשכל. ולהתמקד ברגעים הקטנים הוא בדיוק מה שהסרט הזה עושה. הוא כולו אלגנטיות ואסתטיקה, המעלים את היומיומי אל הנשגב. אוסף של דימויים המעלים את המוכר אל השמיימי, רגעים של הרגל הזוכים בנצחיות מופשטת. אם זו קוביית סוכר הסופגת לתוכה את הקפה, או גורי עכברים המייללים מתוך כאב לידתם, או זקנה כפופה תחת כובד שנותיה ההולכת לאט לאורך גן שעשועים, או קריסטלי הזכוכית הכחולים המאירים את פניה של ג'ולי, שכמו מסמלים את הדמעות שהיא מסרבת לבכות בנחישותה לשכוח לשכוח לשכוח... קישלובסקי מכניס משמעות סמלית בדברים שלמדנו להתעלם מהם, שלמדנו כבר לא להתבונן בהם. ובכך גורם לנו לתחושה בלתי נעימה, שאולי אנחנו מפספסים את היופי האמיתי שאופף אותנו.
הסרט הזה הזכיר לי רגע יפה במלאכים בשמי ברלין (Wings of Desire), הסרט המושלם שסיפר את סיפורו של מלאך, הכמה לקיום הפיזי של האנשים בהם הוא צופה, ואת סיפורם של אותם האנשים, שעייפו מקיומם ומחפשים משהו מעבר להיאחז בו. סצנה בה פיטר פאלק, כדי להמחיש למלאך את היופי שבלהיות אנושי, מתאר את העונג שבלעשן סיגריה ובלשתות קפה, ושאם עושים את זה את ביחד אז שזה עוד יותר נפלא. הקור הברלינאי, הכוס קפה שבידיו, שמפזרת חום אל שאר גופו, הסיגריה שבין אצבעות יד ימינו – כל אלה משכנעים את המלאך. ואותי.
If you mix the mashed potatoes and sauce,
you can't separate them later.
It's forever.
The smoke comes out of Daddy's cigarette,
but it never goes back in.
We cannot go back.
That's why it's hard to choose.
You have to make the right choice.
As long as you don't choose,
everything remains possible.
סרט אחר שראיתי השבוע, עוסק גם הוא בזכרונות ובאפשרויות השונות הטוענות את חיינו, כתוצאה ממפגשים עם אנשים והבחירות שאנחנו עושים. הסרט הוא מר אף אחד (?)
אכן, הסרט אינו חסר פגמים. הוא תמיד נע על גבול הקיטש ועלילתו מופרזת לעתים, אך לא כל סרט הוא שמש נצחית, ואולי טוב שכך. וכמו שכבר אמרתי, גם ככה לא היה לי כוח לעלילות מורכבות. כל מה שחיפשתי היה דימויים מנחמים.
למזלי הצד החזק של הסרט הוא ביצירת דימויים נוסטלגיים, המפארים את הקיום האנושי ואת הסופיות של הרגעים היפים שלו. נדיר שמזדמן לו סרט המציג באופן כנה כל כך רגעים של רגש אותנטי. למרות המסגרת של סרט מדע בדיוני, גם הסרט הזה הוא סרט של רגעים, וגם הוא בדרכו שואל שאלות דומות לכחול ולמלאכים בשמי ברלין. עיקר עיסוקו בכוחו של הרגש וביופיה של האינטימיות העדינה, שהיא בסופו של בדבר הרגעים היפים יותר של חיינו. אהבה ראשונה, גירושים של ההורים, חרטות, מילים שאמרנו, או יותר גרוע- מילים שלא אמרנו. הסרט הזה מנסה להנציח רגעים אינטימיים וחולפים ולתת להם פיוטיות מוכחת. רגעים כמו אותה הנגיעה ה"מקרית" בין כתפי אוהבים שטרם הכריזו על אהבתם.
הסרט מנסה להבין את משמעות הקיום האנושי והבחירות שאנחנו עושים, מול הכאוס המקרי שהוא היקום הזה. ורק על היומרה הזאת מגיעה לו סחתיין אחד גדול. לסרט יש התחלה מקורית ומבטיחה, ולכן ממש חבל שלקראת סופו, הוא מאבד את כוחו הרגשי בגלל ריבוי העלילות שהוא מציג, המרחיק אותנו מהדמויות.
בסופו של דבר, זהו סרט לאנשים שרוצים לראות יצירתיות ויזואלית, גם אם אינה מעוגנת בתוך עלילה קוהרנטית. כמו אותם האנשים שאהבו את הנפילה (The Fall), המסוגלים להנות מדימויים קולנועיים גרנדיוזיים גם אם (ואולי בגלל ש...) הם חוטאים בסנטימנטליות יתר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה