לחלום בשחור לבן - עיון בעבודתו של ג'ים ג'רמוש

תהליך הפקתו של סרט קולנוע הוא ארוך ומורכב ורבים אחרים חוץ מהבמאי לוקחים בו חלק. האם יש לו סיכוי למרות כל ה"רעשים" האלו להשאיר את חותמו האישי על התוצר הסופי? טוב, כמובן שזה תלוי בבמאי.

כשאני מוצא במאי שאני אוהב, אני דואג להשלים פערים ולראות כמה שיותר מהסרטים שהוא עשה, בתקווה שהצפייה בכל גוף עבודתו תהפוך לחוויה מתמשכת. לפאזל של משמעויות. כמו שהקוראים הנאמנים של בוקובסקי או מורקמי, קוראים את ספריהם לא בשביל העלילה, אלא למען אותם רגעים צלולים, של ביטוי מושלם של האבסורד העצוב והמקסים שהם החיים, ככה יש גם אנשים שחוזרים ורואים את הסרטים של ברגמן או פליני, בשביל אותה האווירה הברגמנית או הפלינית שבסרטיהם. יש מעט יוצרים של ממש, שטביעת האצבע שלהם, היא מקור העונג שבבסיס יצירתם. שמשהו מנשמתם נטמע בכל אחת ואחת מהיצירות שלהם. רסיסים אותם הצופה מנסה לאסוף בקנאות, בתקווה חצי מודעת ואווילית שצירופם יביא לאיזו הארה סופית.

כמובן שאין סוף לפאזל הזה. אם היה כזה, היצירה הייתה מזמן מתה ומאבדת את משיכתה. לשמחת הצופה המעריץ, השדים שהאומן ניסה להשקיט באמצעות היצירה, אף פעם לא נחו...

כל ההכנה הזאת נועדה (הפעם) בשביל ג'ים ג'רמוש וסרטו המצוין Dead man (איש מת). חזרתי וראיתי אותו שוב לפני כמה ימים. אין מה לעשות, תן לי סרט שחור לבן עם קצב איטי וסהרורי ופסקול מכשף, ואני מכור (אפילו שזה כולל את ג'וני דפ). חזרתי לראות את הסרט בשל תכונתו הכמעט מדיטטיבית, אך בזמן הצפייה שמתי לב לדמיון התמאטי בינו לבין שאר סרטיו של ג'רמוש. או יותר נכון, לאותן הבעיות התמאטיות המוצגות בצורת סיפור דומה, ויזואלית ונרטיבית, החוזרות לאורך כל סרטיו (ואני כמובן קצת מתעלם מסרטו האחרון). 

Dead Man הוא סוג של אנטי מערבון, או מערבון פוסט מודרני, איך שתבחרו לקרוא לזה. מצולם כולו בשחור לבן, הוא מציג את סיפורו של וויליאם בלייק, המגיע לעיירה נידחת במזרח ארה"ב ששמה ,Machine כדי למצוא עבודה. מה שכמובן לא קורה. במקום זה הוא פוגש את מילי אביטל – זונה לשעבר, שעשתה הסבת מקצוע למוכרת של פרחים עשויים נייר. לא אכנס לפרטים, רק אקצר ואגיד, שהדברים ממשיכים להסתבך די מהר - בלייק ההמום, עם כדור רובה תקוע לו בצמוד ללב, מוצא את עצמו במסע הימלטות מוזר, בו הוא נעזר באינדיאני הקורא לעצמו Nobody, כאשר בעקבותיו רודפים רוצחים שכירים ושאר טיפוסים מוזרים.

לא במקרה תיאור העלילה נשמע קצת הזוי. הדרך להסתכל על סרטיו של במאי כמו ג'רמוש, בעיניי, היא לתפוס אותם כחלומות אותם הוא חולם ושאנו זוכים להציץ בהם. הסרט הוא אמירת הלא מודע שלו. אם פרויד אמר שחלום הוא אוסף של סמלים, דילמות הרודפות את החולם, אז אפשר לראות בדמויות שבסרטיו ביטוי לרעיונות הרודפים אותו. ואכן, אחרי הסתכלות מעמיקה, אפשר לראות שסרטיו הן וריאציות שונות לאותו מאבק רעיונות החוזר על עצמו.

אלה סיפורים של מסע רוחני, הממוסגרים בתוך מבנה צורני ייחודי המזכיר שירה. בדומה לשיר, המחולק לבתים אשר ביניהם יש רווחים, שתפקידם בעצירה, הזדמנות להרהר ולעכל, כך גם סרטיו מאופיינים על ידי אותו מבנה לא ליניארי, אלא חוויתי. רצף של אפיזודות, שמחולקות בדרך כלל באמצעות fadeout לשחור. כל אפיזודה מעבירה אווירה, הרגשה, רעיון. סגנון שבלט במיוחד ב- Stranger than Paradise (זרים בגן עדן), אך חזר והופיע גם גם בסרטים אחרים שלו. בדומה לשירה, המעלה רעיונות ואינה בהכרח שואפת להגיע לאיזושהי סגירה נרטיבית, ככה גם סרטיו של ג'רמוש מעלים יותר שאלות על הקיום ממסירת תשובות. רגעים אנטי-דרמטיים המסודרים בסדר כמעט אקראי, עם הקצב הפואטי והסמלים השתולים בחוכמה, שפשוט דורשים פרשנות מעבר (מה זאת מכונת התפירה הזאת שבלייק רואה בכפר האינדיאני?!).

 הסרט נפתח עם דמותו של וויליאם בלייק, היושב ברכבת שנוסעת למזרח ארה"ב. אנחנו לא ראינו אותו בסביבתו הטבעית שתגדיר אותו, אם הייתה כזאת, וגם לא נשמע פרטים עליה ,ולכן חוץ מהעובדה שהתייתם מהוריו (ניתוק מהשורשים), הוא יישאר מבחינתנו דף ריק. זוהי  דמות אנומלית אשר שיוכה לא מוגדר לאף קבוצה. אי התאמה שמודגשת על ידי המראה החיצוני. הוא לא רק לא שייך, הוא גם לא מייצג אף קבוצה. הגיבור הוא כדף ריק, שהסרט יכתוב עליו את אישיותו, באמצעות מסעו. הדמויות בסרטיו של ג'רמוש תמיד פשוט קיימות - ללא עבר, ללא זהות, ללא מקום שיגדיר אותן. רעיונות נודדים המתנגשים אחד עם השני. מה שמשותף לכולם הוא היותם אנשי שוליים המנסים להסתגל, המנסים לגשש את דרכם.

אז מה הקונפליקט ששב וחוזר בסרטיו וכיצד הוא מתבטא?

אם זו דמות של סמוראי שחור ב- Ghost Dog: The Way of the Samurai (גוסט דוג) או דון ג'ואן מבוגר ב-Broken Flowers  (פרחים שבורים), יהיה זה תמיד אדם, בדרך כלל גבר, המנסה להסתגל לסביבתו הזרה לו, ל"עולם חדש". הניתוק של הדמות מסביבתו, מודגש באמצעות חוסר תקשורת, או תקשורת לא תקינה. העדר התקשורת מקבל ביטוי ב- Ghost Dog באמצעות אי היכולת של הגיבור לדבר עם חברו הטוב ביותר, כי אינם חולקים שפה משותפת, וב-Dead Man  באמצעות הניתוק שבין השפה הציורית של האינדיאני לניסיון הכושל של בלייק להבין את המתרחש.

הפסולת החברתית ב- Down by Law

זהו תמיד סיפורו של זר כנגד המקומי (האמריקאי). של דמות לא שייכת. זר הנבדל מסביבתו ואינו מצליח להיטמע בה. הקונפליקט עם הסביבה ינבע בשל נקודת מבט "אחרת", ולכן אפשר להסיק בעצם שסרטיו של ג'רמוש הם סיפורים של התנגשות בין האדם לסביבתו, או יותר מדויק - של האדם עם עצמו. אם זה הדמויות של המהגרים ההונגרים ב- Stranger Than Paradiseהשורפים את זמנם בהימורים, או האיטלקי הרועש והמבולבל, שנראה כה לא קשור לנופי לואיזיאנה, ב- Down by Law (נרדפי החוק). הזרות היא תוצאה של היותם חלק מחיי השוליים –  העניים, השתיינים, האינדיאנים או השחורים. השונה כנגד הרגיל. השוני מאלץ את הגיבור להיות אנטי גיבור – נווד – ושוני זה הוא המוביל לקונפליקט נוסף: הנווד כנגד בעל שורשים (משפחה). קונפליקט שמעמיק את סרטיו של ג'רמוש, בהפיכתם למבט ביקורתי על הרגיל. סרטיו הם בעצם נקודת מבט של אדם מבחוץ על השגרה האמריקאית. ג'רמוש מסרב לספק לנו "גלויות" של פרסומת לאמריקה, שאנו רגילים לראות בסרטים הוליוודיים, ומגיש במקום זאת תמונות אנטי תיירותיות קודרות – האמריקה האמיתית בעיניו. הדמויות הנאבקות להגדיר את עצמן, מצליחות למצוא הגדרה רק באמצעות אי התאמתן.

אך בדומה ליוצרים גדולים באמת, העולם הרעיוני של ג'רמוש אינו סטטי. הקונפליקט הרעיוני בסרטיו, המתבטא בהתמודדות של הגיבורים עם אי השייכות שלהם לסביבתם, מתפתח, והאופוזיציות משנות את יחסן אחת אל השניה.

סרטיו הראשונים היו סיפורם של צעירים החיים בשולי החברה בשכונות הפחות טובות, של הערים הפחות טובות, של ארה"ב, המגיבים בפאסיביות לסביבתם ומנסים לשמור על הראש מעל המים (Stranger Than Paradise  ו-Permanent Vacation). בהמשך, בDown by Law-, היו אלה  גיבורים מבוגרים יותר, אשר אי התאמתם הביאה אותם להתנגשות עם סביבתם, שלוותה ברדיפת החוק אחריהם, ובעצם לגירושם. תמונתו של הגיבור ההולך דרך יער, חוזרת בסרטיו של ג'רמוש, תמיד בשחור לבן, כמוטיב של חוסר מוצא. סביבתם מקיאה אותם מתוכה כאלמנטים לא רצויים, שהיא אינה מצליחה לעכל.

אנטי גלויה קודרת ב-Stranger than Paradise

בהמשך יצירתו, גיבוריו, עדיין אנומליים, משנים את תפיסתם לאקטיביות, כאשר Dead Man, יחד עם  Ghost Dog, הוא חלק מהשלב הרעיוני הזה. הגיבורים נוקטים פעולה כנגד אי התאמתם. שלב זה גם מציג ניסיון לחיות את חייהם על פי תורות לא אמריקאיות - כפתרון, כניסיון התמודדות, כגישת נגד. ניסיון לאמץ אמונות מיסטיות כדרך להסתכלות על החיים, הלקוחות מקוד חיים ישן - אם זו שירתו של בלייק, המזכירה כל כך את ההוויה האקזיסטנציאלית של האינדיאנים, או תורת הסמוראים. זהו מאמץ נואש לחיות על פי קוד מוסרי קשוח, כדרך לשרוד בתוך סביבה שאינה מקבלת אותך. אך צעד זה מביא איתו תוצאות טרגיות: הניסיון להתאים מערכת אמונה זרה על חיים אמריקאיים, מביא למוות.

ביצירותיו האחרונות, הגיבור הוא מעל גיל ארבעים. הוא משקיף אחורה על חייו- על הפאסיביות, על העדר ההשתלבות בתוך החברה, ומתחרט. דמותו הקורעת לב של ביל מאריי ב-Broken Flowers מבטאת חיפוש אחר זהות קיומית, שהינה מעבר למופשט. הרצון באבהות, הרצון להשאיר חותם שלא בצורת מוות - אלא בצורת חיים. ניסיון להשקיף על המאבק הממושך ולהבין אם היה טעם מאחוריו. האופוזיציות הרעיוניות של ג'רמוש, כפי שאפשר לראות, משנות את עמדתן, הן "מתבגרות", ובכך מעשירות את גוף עבודתו.

ההגדרה המושלמת לביטוי הקונפליקט המרכזי העומד בבסיס סרטיו, היא כנראה - יוצאי דופן אמריקאים, החווים את הצד האפל של החלום האמריקאי. לא מפתיעה, אם כן, הבחירה להתעסק הפעם עם ז'אנר המערבון. ז'אנר המקושר אל הימים העליזים והתמימים של ביסוס התרבות הלבנה בארה"ב. כמובן שישנה גם התכתבות עם תת-ז'אנר של סרטי המסע, שנולד אי שם בשנות השישים, סרטים שקראו אתגר על דפוסי החיים המקובלים של אמריקה. סרטי "גילוי מחדש" של אמריקה, המציגים אותה על כל רבדיה, בדרך כלל על הצד הביקורתי. המשחק הזה של שבירת חוקי הז'אנרים, הוא שמוסיף נופח אפי למסע האישי של בלייק.

האוטר

אומן מוכשר במיוחד, צפוי שיצירתו תהיה מורכבת מעבר למשמעות גלויה, תספק אפקט רגשי, ותדרוש הסתכלות מעמיקה למציאת הגרעין הרעיוני החמקמק שלה. טעות היא לחשוב על סרט כשלם ומבטא בשלמות את רעיונו של היוצר - הוא רק יחידה נוספת במבנה שהוא יצירתו המתמשכת.

Dead Man הוא סרט מאוד שונה מבחינת ג'רמוש. זהו הסרט בעל השכבות הרבות ביותר שעשה, לעומת המינימליזם והפשטות עליהם שקד לפני. שילוב בין היסטוריה, אמריקה, שפה ואלימות. התוצאה היא שבירת הרעיון של החברה האמריקאית כחברה תרבותית. בעצם, זהו הניסיון להסתכל על שורשיה של אמריקה, כחלק מניסיון הגישוש אחר זהות של מסעותיו הרוחניים. במסעו בלייק הורג כומר, שוטרים, איש עשיר, אנשי פרא לבנים - האם אלה לא נציגי אמריקה הלבנה?

אפשר לראות בבירור, שנושא השונות ואי ההתאמה בתוך החברה האמריקאית, הוא הדואליות המקשרת את כל סרטיו של ג'רמוש. הכרונולוגיה של יצירותיו מבטאת באופן ברור את ההתפתחות שלו והתפתחות תפיסתו לגבי סביבתו בהתאם. התהליך הלא מודע של התפתחותו הנפשית. הסרט Dead Man, הוא שלב ביניים בחייו-  השלב האקטיבי בהשפעת האקזיסטנציאליזם. ניתן לראות בעבודותיו המאוחרות יותר, ששלב זה עבר והוא המשיך הלאה. אך (לשמחתנו) גם שם עדיין שולטת תחושת האחר והשונה.