לעתים נדירות ביותר אנחנו נתקלים במשהו שהוא ייחודי. שאינו שחזור של שחזור של שחזור. במיוחד היום, כאשר נראה שהגבולות היחידים שנשארו למדיום הקולנועי לשבור, הם הדיוק של האפקטים המיוחדים בסרטים בומבסטיים מוגזמים, שאינם מקדמים את הקולנוע לשום מקום, שהוא לא היה בו כבר בתחילת המאה הקודמת – בסה"כ חווית בידור רגעית וחולפת. Enter the Void, סרטו האחרון של גספר נואה, לעומת זאת, הוא יצירה שמותחת את גבולות המדיום למקומות חדשים באמצעות הכלים הטכנולוגיים החדשים, שמנוצלים כאן ליצירתה של חוויית צפייה חדשה, כפי שלא נראתה עד עכשיו (ואני ממש לא מתכוון למשהו כמו אווטאר). זהו אחד הסרטים היפים והחושניים ביותר שראיתי אי פעם. מלא בהברקות ויזואליות ובעל קצב מהפנט וממכר. תסמכו עליי- אם תאהבו אותו או לא- בטוח שאף פעם לא ראיתם משהו כזה.
מה שיוצר כאן את החוויה הייחודית הוא הפרספקטיבה שהסרט מאמץ - הסרט מסופר כולו מנקודת מבטו של הגיבור, אוסקר. אך לא כאן כל כוחו, שכן נסיונות העבר כבר הוכיחו ששיטת סיפור מסוג זה אינה מתאימה להעברת הסיפור אל המסך, באופן שאינו יגביל את היוצר ו/או יעיק על הצופה. כוחו הוא בכך, שעל ידי הרחבת המושג "נקודת מבט", נואה הופך אותו לסיפור עצמו, ואת המדיום הקולנועי לדרך המושלמת לספר אותו.
הסרט מתרחש כולו בלילה, על אורות הניאון הזוהרים והמועודונים האפלים של טוקיו. העיצוב המוקפד של העיר הלילית, עם הצבעוניות החולנית והמהבהת שלה, דוחפים את הסרט כולו לתוך הגבולות של חלום הזייתי שנשפך אל תוך המציאות. סוג של בלייד ראנר על פטריות הזיה. ובאמת שטוקיו אף פעם לא מוצגת באור יום והפעמים היחידות שרואים בסרט שמש היא בזכרונות הילדות של אוסקר. אוסקר הוא בחור מתוסבך ומתבודד, שמוצא נחמה ברחובותיה המפתים של העיר ובסמי הזיה השונים שיש לה להציעה. חבריו היחידים הם אלכס, הצייר הצרפתי, ואחותו לינדה, אליה הוא קרוב עד גבול החולני. אוסקר מתמכר לסגנון החיים הטריינספוטינגי הזה והופך במהרה לסוחר סמים. לינדה מוצאת עבודה במועדון חשפנות ויוצאת עם מנהל המועדון. רצח לא צפוי של אוסקר על ידי המשטרה מערער את המציאות הזאת. אך למרות מותו, אוסקר נשאר לתפקד כגיבור המרכזי של הסרט. וכאן מתחילים ההסברים:
המפה על פיה יש לבחון את הסרט הוא ספר המתים הטיבתי, כפי שהוא מוסבר על ידי אלכס כבר בתחילת הסרט. על פיו, הספר מתאר את מסעה של הנפש בהיפרדה מהגוף עם המוות (הטריפ האולטימטיבי - כפי שהוא מסכם את זה): קודם היא צופה בכל חייה מחדש, אחר כך היא משוטטת בין המקומות והאנשים אותם הכירה, עד שהשיטוט הופך ל"טריפ רע", והנפש נאלצת בסופו של דבר להתגלגל מחדש אל עולם החיים. זה התהליך שעוברת גם נפשו של אוסקר. תהליך המחלק את הסרט לשלושה חלקים: חיים / צפייה מחדש/ נפש משוטטת (וזה ממש לא משנה אם כמה מהם מתרחשים רק בדמיונו של אוסקר).
ישר אחרי כותרות הפתיחה האפילפטיות, שנותנות תחושה מיידית של החוויה שהולכת לבוא בעקבותיהן, אנחנו נכנסים אל מאחורי עיניו של אלכס ומתחילים לחלוק איתו את החוויות שלו .אך אם חשבתם שרק בשני השלישים הבאים הסרט יהפוך להזוי אז אתם טועים. אוסקר דואג כבר על תחילת הסרט לעשן קצת סמים מעוררי הזיה, מה שהופך את "נקודת מבטו" למשהו לא רגיל על ההתחלה (מה שגם עוזר למעבר החלק לשני המצבים שאחרי). ואכן הסרט מתמסר באופן טוטאלי ומעורר כבוד לנקודת המבט הזאת. כולל המצמוצים, המחשבות וההזיות המשטלטות על תודעתו עם עצימת העיניים. למרות שאנחנו לא רואים את אוסקר, אנחנו מתחילים להזדהות איתו ולאמץ את הלך הרוח שלו. מהבלבול הצבעוני שאופף אותו בהתחלה ועד הלחץ והבהלה שבמפגש עם המשטרה.
אין ספק שהסרט הזה הוא הדבר הכי קרוב שאפשר לדמיין לחווית טריפ של ממש, וככזה הוא מדהים ומשהו שכמוהו לא נראה עד עכשיו. לא פיוט לירי על הנושא אלא החוויה עצמה. ולא סתם חוויה, אלא חוויה טרנסצדנטלית בגוף ראשון. אין ספק שהבמאי התנסה בעברו בסמים הזייתיים. מעולם לא ראיתי ביטוי מוחשי יותר להשפעות שלהם (שאינו מביך לצפייה) ומעולם גם לא ראיתי דרך נכונה יותר לעשות את זה.
החלק השני של הסרט מתחיל כאמור אחרי מותו של אוסקר, והוא שלב הצפיה מחדש בחייו. המעבר הסינמטוגרפי כאן הוא לא פחות מגאוני. אם קודם ראינו את מה שאוסקר רואה, עכשיו אנחנו רואים את אוסקר רואה. מנקודת מבט ישירה של אוסקר אנחנו לוקחים צעד אחורה ומתבוננים בגבו של אוסקר ברגעים שונים של חייו. סגנון המזכיר אולי את הסרטים של האחים דרדן או את המתאבק של ארuנופסקי. כאילו שנשמתו של אוסקר צופה באוסקר החי את חייו. [על פי הבמאי, הסיבה לשינוי הזוית הזאת, הוא בעובדה שכך הוא תמיד חולם את חלומותיו- כאילו צופה בעצמו. אין ספק שזהו לא רק הסבר יפה, אלא גם, באופן די מוזר, הגיוני] למרות שהשיטוט בין הסצנות השונות המרכיבות את חייו אולי נשען על דימויים פסיכולוגיים שחוקים, השפה הקולנועית הייחודית מעניקה להכל מין נופך חדש לא מוכר, הגורם לנו להסתכל על דברים מוכרים אחרת., ובינינו, האם לא זאת המטרה של אומנות?
החלק השלישי מציג את נקודת מבטו של אוסקר כנפש משוטטת. השחרור מעולם החיים של נקודת המבט, שדרכה אנו חווים את הסרט, מביא לשחרורה של המצלמה מחוקי הפיזיקיה ההגיוניים. אין מצמוצים ואין מחשבות, והמצלמה היא חסרת גבולות לחלוטין, מרחפת בתנועות זורמות ומהפנטות מעל לגגות ודרך קירות, מעל האנשים, לידם, דרכם ואל תוכם. זהו כנראה החלק שהכי פחות נגיש בסרט, אך דווקא כאן נמצא אולי ההישג הקולנועי הגדול ביותר שלו. כי למרות שנקודת המבט שלנו כבולה לדמות שאיננו רואים או שומעים אותה, אנחנו בכל זאת מצליחים להרגיש אותה; התנועות שלה גורמות לתנודות רגשיות אצלנו. חוסר אונים, בלבול, פחד, געגוע, חרטות - כל אלה תחושות שעוברות על אוסקר ועל הצופים. אנחנו שם יחד עם אוסקר, חווים את מנעדי הרגש שלו, את נסיונותיו לברוח מהמציאות, נסיונותיו למצוא קרבה, את כישלונותיו, ובסופו של דבר את הנסיון שלו לסלוח ולכפר. אם זהו לא הישג קולנועי, אז אני לא יודע מה כן.
כפי שנרמז לנו בהתחלה, לקראת סוף הסרט גם אנחנו, הצופים, מתחילים לחוש את החוויה הקלסטרופובית וחסרת האונים שהיא הסרט הרע של נשמתו של אוסקר. הסחרחורת הקיומית, הלימבו הקיומי, שאליו היא נקלעת, מתורגמת באופן מדויק וללא רחמים על הצופה. התנועה המתמדת מתחילה להעיק ולהלחיץ, מעוררת בסופו של דבר בחילה ותחושת לחץ ורצון לשחרור. הניתוק מהמציאות הפיזית יוצר תסכול ותחושת חוסר אונים. עד שלקראת הסוף גם אנחנו מאחלים לשקט של שכחה. לדף חלק של לידה מחדש. נאמנות סגנונית חסרת פשרות שכזאת, חסרת התחשבות ברצונו של הצופה בבידור, מעוררת השראה וכבוד, בשל האומץ הקולנועי שמאחוריה. אומץ שאפשר לראות בסרטיו של קובריק, שהחוויה הטרנסצדנטלית המסיימת את "אודיסאה בחלל 2001" שלו, ללא ספק השפיעה על נואה ביצירתו את הסרט הזה.
למרות שהבמאי הזה ידוע כאחד שמנסה לזעזע, שמנסה לבעוט לנו בבטן בהצגת המלוכלך והלא נעים, דווקא כאן, לדעתי, הוא סוף סוף מצליח להוציא מהזוהמה משהו יפה. משהו אפילו רוחני. זכורה לי במיוחד הסצנה הארוטית, המתרחשת בבית מלון אוהבים, לקראת הסוף: המצלמה משוטטת בשוט אחד ארוך, בין החדרים, צופה במעשי הזימה הפורנוגרפיים המתרחשים בהם, כאשר מכל נקודות המגע המיני יוצאות להבות זוהרות של הילה מסנוורת העוטפות את האוהבים. זהו אחד הרגעים הקולנועיים היפים שראיתי אי פעם. רגע המכיל בתוכו גם את המלוכלך וגם את היפה שבקיום האנושי. המין הופך כמעט להגשמה רוחנית, לדרך לברוח, דרך לשכוח, דרך להרגיש שייך. בעיני הסצנה הזאת אומרת בדיוק את מה שהבמאי הזה תמיד ניסה להגיד – שגם בתוך הזוהמה והלכלוך (פיזי, חברתי או תרבותי) האדם ימצא דרך לראות יופי ולהתקרב אל הנשגב. או במילים פשוטות- שזיון טוב זה הדבר היחיד ששומר אותנו שפויים בעולם הדפוק הזה.
<<< אין ספק שהיה עוזר אם היו מקצצים את הסרט בכ-30 דקות, שכן גם הלא שגרתי יכול להפוך לרגיל>>>
<<< אם מסתכלים עליו יותר מדי זמן. ואין ספק שלקראת הסוף אפקט ההפתעה מאבד כבר מכוחו >>>
<<< והצופה, שבתחילת הסרט נקלע למערבולת סוחפת שהכתה בו כמו אגרוף, מצליח כבר >>>
<<<להבין את חוקי המשחק...וחבל>>>
