17.6.2012

נוסטלגיה כדרך חיים



הסרט Oslo, 31 August נפתח בסיקווינס מקסים ומלנכולי הקובע באופן מושלם את הטון של שאר הסרט כולו. זהו גם הרגע שבו התאהבתי בסרט הזה ממבט ראשון – איכשהו ידעתי שכל מה שיבוא אחריו יהיה מושלם באופן בלתי רגיל. הפתיחה מורכבת מאוסף של צילומים "ביתיים" של תושביה האנונימיים של העיר אוסלו, כאשר ברקע אפשר לשמוע את הזיכרונות השונים שלהם ממנה ומהחיים שלהם בה. בהתחלה נראה שאין לפתיחה הזאת שום קשר ישיר אל הסרט חוץ מהלוקיישן המרכזי שלה, אך כוחה עוד יתברר בהמשך. בסיומה ומיד אחרי כותרת הסרט, מהתחושה החמימה של הצילומים הביתיים ומלאי הזיכרונות, הסרט חותך אל הריקנות הקרה שהם חייו של אנדרס.

הוא יושב במיטה ליד בחורה ערומה, מבטו  אטום ומיואש. הוא יוצא החוצה בלי להחליף איתה אפילו מילה אחת. ייאוש, צער ורחמים עצמיים מצוירים בחן מלנכולי על פניו הרזות. בדידות בלתי נסבלת נסחבת על כתפיים רזות לתוך היער הנורווגי. הוא רואה אגם. הוא ממלא את כיסי מעילו באבנים ולוקח עוד סלע גדול בידיו. הוא צועד לתוכו. ניסיון ההתאבדות כושל והוא חוזר ויוצא מהמים. יכול להיות שזהו ביטוי לחולשה שלו ואולי זהו רמז לתקווה. שום דבר לא ברור עדיין. הסצנות האלה רק מציגות את מצבו הנפשי העגום. הדימוי של אדם אשר הלך לאיבוד ביערות נפשו ושאינו מצליח למצוא את דרכו החוצה מתבסס בתודעת הצופה בלי מילת דיאלוג אחת. כאילו כלום, אנדרס צועד בחזרה פנימה אל מה שנראה כמו מכון גמילה.

סיבת יאושו מתבררת לנו כבר בסצנות הבאות. פגישה של טיפול קבוצתי במכון הגמילה מבהירה לנו את החרדות שלו, שהן חרדותיהם של כל הנרקומנים המשתקמים - - הפחד מהעתיד. אי היכולת לחזור ולהנות שוב מהחיים ללא עזרת הסם. אי היכולת להתמודד איתם בלי האפשרות לטשטש את הפחדים והחולשות באמצעותו. אלה אנשים שמהתחלה התחילו לצרוך כדרך להתחמק (להתמודד?) ועכשיו הם נאלצים לנסות ולעמוד מול העולם ללא הקביים האלה.

אנדרס מקבל יום יציאה ממכון הגמילה על מנת ללכת לראיון עבודה, יום שהוא מנצל לפגישות עם כמה חברים מהעבר, וכפי ששם הסרט רומז לנו, יש לו בעצם יממה אחת לנסות ולמצוא טעם חדש לחייו, או לתת להם סיום הולם.

אני רוצה להתחתן, לגדל ילדים
לטייל סביב העולם, לקנות בית
לצאת לחופשות רומנטיות
לאכול יום שלם רק גלידה

אנדרס הוא בחור צעיר, אינטלגנטי וכישרוני, אך הוא אכול ספקות ואינו מצליח לגעת במציאות כפי שהוא חושב שהוא אמור. השחקן שמשחק אותו, שגם חולק איתו את השם הפרטי, הוא לא פחות ממדהים. הוא מצליח להציג באופן אמין אדם, אשר שאלת ה"להיות או להיות" רודפת אותו בכל רגע ורגע. אדם שאין לו את היכולת להתחיל מהתחלה ואין לו את האומץ לחיות בצל טעויות העבר שלו. אדם שפשוט הופך להיות הקורבן של עודף המחשבות שלו. למרות כל החסרונות הברורים של הדמות שהוא משחק, הוא מצליח לגרום לה להיות סימפתית וכובשת. עם הייאוש העצוב והמתוק שלו,  הוא נראה תמיד על סף שבירה, על סף בכי, עד שהחיוכים הבודדים שהוא מציג פשוט מרסקים לך את הלב.

הטרגיות של אנדרס היא, שנראה שהוא עורג לחיים בכל נימי נפשו אך מסרב להכיר בהם גם כשהם נדחפים לו מול הפרצוף. קשה יהיה להגיד שהעולם אינו מציע לו מספיק הזדמנויות שניות - היום הגורלי של הסרט מלא ברגעים של תקווה ואמפתיה, אך כל אלה טובעים בים של מלנכוליה בלתי אפשרית – החיים מציעים לו את עצמם אך הוא אינו מצליח לאחוז בהם. הוא מתנדנד בין הרצון להשתקם ולהתחיל מהתחלה לבין הפסימיות לגבי יכולתו לעשות את זה. המסע שלו רווי דימויים שמימיים של התעלות כמו גם רגעים של חולשה וניכור בלתי אפשריים, והם כולם הופכים את הסרט הזה למסע ויזואלי מהפנט ומהפך קרביים.  אלו הם חייו הבלתי נסבלים של מכור משתקם  – חיים של אדם שאינו מצליח לגעת בהם ממש, של אדם שלא מצליח שלא לראות את הצד האפל של החיים. (ואולי זהו גם משל למצבם של צעירים אינטלקטואלים של ימינו, כי מי לא הרגיש מתישהו בחייו כמו אנדרס - שכל ההמולה הזאת שהם החיים היא רק מעל פני השטח ובסופו של דבר, כשאתה לבד עם עצמך – כל מה שנשאר הוא הריקנות שמתעקשת לאכול ממך עוד ועוד עד שנשאר רק החושך)




אני רוצה לחיות בחו"ל, לכתוב רומן גדול
לשמור על קשר עם חברים ישנים
אני רוצה לשתול עץ
להכין ארוחה מדהימה מכלום

אך גם אם הסרט אינו מצליח לגעת בגיבורו המנותק רגשית מהמציאות, הוא כן מציע כמה מן הרגעים המקסימים ביותר שנצפו אי פעם בקולנוע. זהו קולנוע ייחודי שמצליח להפוך את היומימי לרוחני, שמצליח להפוך את הרגעי לנצחי. והכישלון של הדמות הראשית שלו הופך להיות הרווח של הצופה.

יואכים טרייר, במאי הסרט, מצליח למצוא את השמיימי ביומיומי. בדומה לסרטיו של טרקובסקי, ברסון או אפילו הסרט ג'ורג וושינגטון, שכתבתי עליו בעבר, הוא מצליח, כמו שירה טובה, לרומם את הנפש שלך לכמה רגעים מעל הרגיל, מעל השחוק. הבימוי המרשים שלו יוצר דימויים רוחניים באותה קלות שבה אנשים אחרים קושרים שרוכים. הסרט עשוי ביד אומן ואין שוט שהוא מיותר ואין רגע שהוא חסר משמעות. העבודה הקולנועית מצליחה לכשף ולהשכיח. מצליחה, למרות העיסוק באדם שבוחר למות, לגרום לך לרצות לחיות. זהו קולנוע מינימליסטי שבאמצעות צילום, משחק ועריכה יעילים הופך להיות יצירת מופת עשירת רבדים. בולט במיוחד המשחק של טרייר עם הפסקול, שבאמצעותו הוא מצליח לנתק אותנו מהמציאותי ולהכניס אותנו אל החלומי. זהו סוג הסרטים שבו כל מבט, כל תנועת מצלמה, הם עשירים במשמעויות וכובלים את הצופה אל המסך בציפייה משתאה.  זהו קולנוע לירי במיטבו.

נראה שהסרט הזה לוקח את כל הרגעים העצובים (והטובים יותר) של Reprise והופך אותם לסרט אחד מושלם.  הניווט האמיץ בין סגנונות, אשר אפיין סרטו הקודם, נראה פה הרבה פחות מתאמץ והרבה יותר חודר. יש מאחוריו הרבה יותר מחשבה. זהו לא רק קולנוע העוקב אחרי דמות, זהו קולנוע החודר לעומקי נפשה. המעבר בין הסגנונות ונקודות המבט נעשה באופן חסר מאמץ וזורם, מה שמעניק לכל הסרט היבט מאוד אישי ופואטי. 
השפה הזאת, של מיזוג בין קולנוע ריאליסטי כמעט תיעודי לקולנוע פיוטי של זרם התודעה, מגיעה לשיאה בסצנה המרכזית של הסרט (שגם באה בדיוק באמצע שלו):

אנדרס יושב בבית קפה. מבטו נע על פני היושבים בו וההולכים בחוץ. הוא מקשיב לשיחות החולין שלהם. כביכול אין בסצנה הזאת שום דבר מיוחד או דרמטי רק בחור שיושב בבית קפה וצופה בחייהם של אחרים עוברים לידו. אך זהו רגע קולנועי ייחודי גם ביכולתו ליצור תחושת מרחב אחידה וגם ביכולתו לגלוש מחוץ לו. הסצנה מבוימת בדיוק וברגישות יוצאי דופן, מנווטת בין המבטים של אנדרס למושאי מבטו, מעבירה אותנו מהסגנון הריאליסטי של הצילום, אל הסגנון הפואטי של זרם התודעה. אנחנו עוקבים פתאום אחרי האנשים שהוא רואה, ממשיכים איתם את היום שלהם. כמובן שזהו לא באמת המשך יומם, אלא האופן שבו גיבורנו בוחר לראות אותו - בנליות אפורה חסרת כל סיכוי, שמאפיינת בעיניו את החיים ה"רגילים". 
הקסם של הסצנה הוא בעדינות שבה הכל מטופל. כל השיחות הקטנות האלה, לנוכח מצבו של אנדרס, לנוכח הפסימיות שלו לגבי איזושהי אפשרות לחיות חיים מאושרים באמת, נראות לנו פתאום, בניגוד למצופה, ממש שקטות, תמימות ומלאות חיים. והתמימות הזאת, אשר עוזרת לכל האנשים האלה פשוט להמשיך כרגיל עם החיים שלהם, עומדת בניגוד ישיר לכבדות הקיומית שאנדרס לא מצליח להתנער ממנה.
ואז הוא שומע מין אוסף של משאלות - רשימה של "דברים שהיתי רוצה לעשות כל עוד אני חיה" שמקריאה נערה אחת לחברתה. והתמימות של החיים מתפרצת בכל שיאה – זוהי רשימה מקסימה ומהפנטת המזכירה את הרגעים השקטים והצלולים ביותר שלנו, רגעים בהם הכל נראה עוד לפנינו – חגיגה כמעט ילדותית של החיים על כל האפשרויות שטמונות בהם. המשמעות של הרשימה מצויה בפתיחות ובהתלהבות כלפי החיים – תכונות אותן אנדרס איבד או שאף פעם לא היו לו.
זהו רגע קולנועי מקסים אך הוא ממוטט את אנדרס ורק מגביר את ייאושו. הוא מבין שהוא נעדר חלומות משלו לעתיד. שהוא אינו מסוגל לדמיין לעצמו סוף שמח.



לטבול במי קרח, לשחות עם דולפינים
לחיות עד גיל מאה
לחגוג יום הולדת אחד כמו שצריך
להשאר נשוי עד שאני אמות
לשלוח מכתב מרגש בתוך בקבוק
ולקבל בחזרה מכתב מעניין באותה המידה

אנדרס פוגש חבר ישן שהיה מבלה וכותב איתו פעם, שמאינטלקטואל צעיר התגלגל להיות בורגני ציניקן, ושאינו מצליח לספק לו איזושהי נחמה. למרות שהוא חושב שחברו אכן מאושר, אנדרס לא מצליח לראות את עצמו במקומו וגם אינו רוצה. הוא מוצא בחיי החבר שלו בו זמנית גם מקור לקנאה על היכולת שלו להיות מאושר וגם מקור לסלידה, שכן אינו מצליח לראות את עצמו במקומו. ואכן חברו מספר לו שהאושר הבורגני הזה הוא רק אשליה.

הוא מתחיל ראיון עבודה מוצלח מאוד בעיתון תרבותי בעל שם, אך מתפרק כשנשאל שאלות על השנים שחסרות בקורות חיים שלו.

הוא מנסה להפגש עם אחותו אך היא לא מגיעה, והוא מבין שטעויות העבר שלו לא יימחקו בכזאת קלות.

הייאוש מתגבר ככל שאוסלו נכנסת עמוק יותר אל תוך הלילה הנורווגי. אנדרס, שכנראה כבר מודע לכך שאלו הם רגעיו האחרונים באוסלו, ובכלל, נאחז בכל רגע של הנאה אשר העיר מוכנה להציע לו בפעם האחרונה, מה שמעניק להכול מין תחושה חמקמקה של רגע נצחי. המסע שלו מוביל אותו למסיבה אצל חברים, לפאב, למועדון ולבריכה ציבורית באור הזריחה. הוא שותה אלכוהול, גונב כסף ומתעמת עם שדים מעברו. הוא גם פוגש בחורה צעירה ויפהפייה, שיכולה, אם רק ירצה בכך, להיות לו לגלגל הצלה רגשי. הסצנות שלו בחברתה הן מין היפות בסרט - כמו אותה הרכיבה המקסימה שלהם על האופניים לאורך עיר ישנה, או הסצנה בסוף, כשהיא יושבת על שפת בריכה בדמדומי זריחה, מזמינה אותו להיכנס פנימה (איזה סמל יפה להזמנה להיטהרות וללידה מחדש!) - הזמנה שהוא דוחה.

בין לבין אנו נחשפים להודעות קוליות רגשניות, שאנדרס משאיר לחברתו לשעבר, בתקווה לדבר איתה עוד פעם אחת – אך לשווא – וההודעה האחרונה שהוא משאיר לה היא הודעה על התאבדות.

נראה שהחיים כן מציעים לו רגעים של נחמה אך משהו בו אוטם אותם. הוא מבין גם ברגעים היפים, שהכל נמצא קצת רחוק ממנו בלי שהוא יוכל באמת לגעת בו. הוא חוזר לבית ילדותו ולוקח מנת יתר של הרואין. הוא עושה את זה באוגוסט 31. יש אנשים שאין להם את הכוחות הנפשיים לסיים את הקיץ ולהתחיל את הסתיו.

הסרט נגמר במונטאג' נוסף של צילומי מקומות, הפעם אלו המקומות בהם ראינו את אנדרס לאורך הסרט (בנוסף לכמה אחרים של העיר אוסלו), הפעם בלי ווייס אובר נוסטלגי. כולם ריקים, מחכים לתחילתו של יום חדש.

להתגבר על כל הפחדים והפוביות שלי
לשכב יום שלם על הגב ולהסתכל על העננים
לקרוא ספר כל כך טוב שאני אזכור ציטוטים ממנו כל חיי
לצייר תמנות מרשימות שמתארות באופן מדויק את הרגשות שלי
שיהיה לי את כל העונות של כל הסדרות שאני אוהב

הסרט הזה טבול באווירת נוסטלגיה שאינה עוזבת אותך גם ימים אחרי. כבר הפתיחה שלו -  אותו המונטאג' הנוסטלגי המתרפק על זיכרונותיהם האישיים של תושבי אוסלו אנונימיים, המתחברים יחדיו לכדי מבט קולקטיבי אחד אחורה - מצליחה באופן אינטימי לתעד את הצורך של אנשים לחפש אחר הרגעים הקטנים האלו, שהופכים את הזיכרונות שלנו – ואותנו – לייחודיים. את הצורך שלנו להשען על הזיכרונות שלנו כדרך להסביר לנו את עצמנו – כדרך למצוא יופי במה שעבר ובכך למצוא כוח להמשיך הלאה. האדם כאוסף הזיכרונות שלו, כאשר הפחד מהעתיד נכבש על ידי ההתרפקות על העבר. היא מצליחה באופן מדויק לטעון את הסרט כולו באווירה העדינה של חיפוש אחרי רגעים האלה – וכך, בהמשך הסרט כולו עומדת כל הזמן באוויר השאלה הטעונה - האם אנדרס ימצא אותם?

זיכרונות אלה כולם קשורים לעיר אוסלו – עיר שהופכת להיות הרקע לנוסטלגיה הקולקטיבית הזאת. אי אפשר שלא להרגיש את האהבה של הבמאי אל העיר הזו שמנסה לנחם את אנדרס אך במקום זה רק עוזרת לו ללכת לאיבוד. אין כאן רומנטיזציה של העיר אלא סנטימנטליות פשוטה אשר כולם חוטאים בה. העיר היא רקע להתרחשויות – למערכות יחסים או למשפטים בודדים שהוחלפו בין אנשים שחייהם הצטלבו לכמה רגעים של רגש בלתי צפוי – אותם הרגעים, שאולי הבמאי רומז לנו, שהם הם הסיבה להמשיך לחיות. השימוש בצילומים "ביתיים" רק מחזק את נקודות המבט האישיות והשוט האחרון – של המצלמה המחוברת לבניין מתרסק, כשברקע קהל של צופים – כאילו מחבר את כל המבטים האלה.

גם אנדרס חוטא בנוסטלגיה הזאת. הוא משוטט ברחובותיה של אוסלו, מחפש אחרי הסיבות לחיות והסיבות למות, נזכר בילדות שלו, בהוריו ובאופן שבו גידלו אותו. נראה שהוא זוכר את הוריו בחיבה, אך גם מלא תסכולים כלפיהם על כך שנתנו לו יותר מדי חופש ולא לימדו אותו להתמודד עם כל הדברים הקשים שלחיים יש להציע - כמו האופן שבו חברות טובה יכולה פשוט להתמוסס לה אל הכלום. אך לנוסטלגיה הזאת אין קסם מרפא ויחסיו החדשים עם העיר מוגדרים מהר מאוד בסצנה מדהימה, שבה אנדרס נשכב על דשא בפארק הומה אדם, רק כדי להתעורר לאפלולית של אור הדמדומים ולפארק ריק ואפור – הוא נשאר לבד – העיר הזאת כבר לא שלו. וכך, יומו האחרון הופך לשיר פרידה אל העיר הזאת – עם כל הצער והאפשרויות שהיא מכילה, אנדרס מבין שזהו יומם האחרון ביחד.

כאמור, בסוף הסרט אנחנו צופים מחדש בתחנות מסעו של אנדרס, עכשיו בדגש על היעדרו. אם בהתחלה נראה שזהו סיום די פשטני, המדגיש את עזיבתו את עולם החיים, מחשבה מעמיקה יותר מגלה רבדים נוספים. העדר הווייס אובר הנוסטלגי, שייתן איזשהו תוקף למסע הרגשי שחזינו בו, מדגיש את הפספוס של גיבורנו הטראגי לראות את החיים שלו כפי שעשו זאת הדמויות האנונימיות מפתיחת הסרט. הוא מסרב למצוא איזשהו יופי בחיים שלו, או במסע שהוא עבר, ולכן הוא גם לא מצליח למצוא את הכוחות להמשיך הלאה. 
אם סרטו הקודם של טרייר היה מין הומאז' לסרטי הגל החדש והקולנוע של שנות השישים, סרטו החדש מעמיק את ההתכתבות הזאת על הפן הרציני יותר  - קולנוע כפילוסופיית קיום (לא פעם הסרט מזכיר את הירושימה אהובתי). ההתכתבות הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בסצנת הסיום המושלמת הזאת, הקורצת אל המודרניזם של הקולנוע של שנות השישיםסופו של הסרט מתכתב ישירות עם סרטו של אנטוניוני "ליקוי חמה" ומהווה ניגוד מתוחכם לפתיחתו. סרטיו של אנטוניוני תמיד הציגו את הכישלון של האדם המודרני ליצור קשרים או למצוא איזשהו חיבור לסביבתו ותמיד דאגו להעלות שאלות מטרידות לגבי משמעות קיומנו. החיבור הוא תמטי - הפסימיות הזאת באה כניגוד ישיר לפתיחתו מלאת אהבת החיים של הסרט, בהצגתה את בחירתו של אנדרס לעומת האפשרויות שעמדו לפניו.
יש גם משהו נוסף שמאוד עצוב בסוף הזה - כל המקומות האלה, כל השקט הזה  הוא הוא היופי של היומיומי שהסרט הזה מנסה להראות לאנדרס - והוא מה שאנדרס בחר לא לראות.



לעשות צניחה חופשית ולשחות בערום
להטיס מסוק
למצוא עבודה טובה שאני אצפה לחזור אליה כל יום
לישון מתחת לשמיים פתוחים
לטפס על הר, לשחק בסרט או בתאטרון
לזכות בלוטו
להכין חפצים יומיומיים ושימושיים
ושיאהבו אותי

בסופו של דבר, הסרט משאיר מאחוריו תחושה מעיקה ומטרידה, גם אם הצפיה בו היתה ממכרת ומכשפת. מסלול החיים של אנדרס, עם כל הליריות שהוא הוצג בו, מכאיב ומעציב.

בעיניי הסרט פחות מדבר על אי היכולת של נרקומן לשעבר לחזור ולחיות,  ויותר על הסיבות שמהתחלה גרמו לו להיות נרקומן – החולשה - אי היכולת לחיות. זהו אחד הסרטים העצובים ביותר שראיתי, דווקא בגלל שהוא מדבר פחות על הרצון למות ויותר על העדר רצון לחיות. מה ששולט לאורכו הוא תחושת הבדידות הממכרת כמעט של אנדרס. המלנכוליה נובעת רבות מהתחושה שהוא הופך יותר ויותר לצופה בחייהם של אחרים ופחות כפעיל בחייו שלו. החיים שלו הפכו להסתכלות תמידית אחורה – על הדברים שהוא יכול היה להיות ופחות קדימה – על האפשרויות שעדיין עומדות לפניו.

הסרט מצליח להאיר את הקונפליקט הנצחי של החיפוש אחר הסיבות לחיות באור חדש ומלנכולי. הוא מלא בסצנות פואטיות מקסימות שמצולמות כל כך יפה שזה כמעט בלתי נסבל. יש מין עדינות בכל צילום ובכל מבט, יש עדנה ויש רחמים, יש עצב ויש הרבה אהבה. לעתים הן היו כל כך יפות, שהן הצליחו לעורר אצלי געגועים למשהו שאף פעם לא חוויתי - משהו מופשט וחמקמק, שנראה כל כך קרוב, אך מרגיש כמו חלום.

זהו סרט מטריד, אך אינטימי ורגיש, בנסיונו לחפש אחר היופי העדין שביומיומי. הוא מלא ברגעים יפהפיים, שהחיים זורמים דרכם בחדות כל כך ברורה שזה מצמרר, משהו שקורה לעתים נדירות בחיים עצמם. זהו מסוג הסרטים שמחלחלים פנימה ולא עוזבים אותך תקופה ארוכה. יצירת מופת שקטה הזועקת את אהבתה לחיים. סרט שמצליח לשלב ביד אומן מלנכוליה ותקווה, רגעים של יאוש ורוממות רוח. זהו סרט שמצליח להציג גם את היאוש בצורה יפהפייה ומרגשת. 

והכי חשוב, זהו סרט שמצליח להציג את הנוסטלגיה כדרך חיים.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה